בפעם השניה נעצרתי ברחוב אביתר, הסתובבתי, וחזרתי לחדר שלי
בדירה של אסף ואיילת.
הנחתי את המעיל האפור על הכיסא והדלקתי את המחשב. תנור הספירלה
הקטן שלי התחיל להפיץ סלילי אור כתומים וחמים ברדיוס קטן
סביבו. התיישבתי על המיטה עם הרגליים כמעט צמודות אליו, הסרתי
את כפפות הצמר האפורות כהות ונגעתי בפנים שלי - קפואות לגמרי.
התקרבתי לספירלה הזוהרת, נזהר שקווצות שיער לא יחדרו לתוכה,
מחמם לאיטי את העור מכוסה הזיפים, את הצוואר, את הידיים
הרועדות. נכון, החלטתי שהיום אני נכנס הביתה, אבל אני לא
מצליח. אני רק מגיע קרוב מספיק כדי לראות, כדי לשמוע את האנשים
- ולא מעז לחשוב על מרחק קטן יותר שיפריד בינינו.
המסך הראשי במחשב כבר עלה והפיץ אור לבן תכול בחדר הקטן.
ניגשתי אליו ושיחקתי לרגע בתפריטים. לא היה לי באמת מה לעשות
בו עכשיו. כוחו של הרגל חדש.
כיביתי.
בן אדם גמור. ככה דנה הגדירה אותי אתמול בערב כשדיברנו במסעדה
הקטנה שלה ברחוב חשמונאים. כבר שבוע אתה מסתובב כמו כלב מסכן
בבית, אמרה, תחליט כבר מה אתה עושה חמוד, או שתניח לזה. היא
הניפה את השיער הארוך והיפה שלה, ובפנים החלטיות קמה והלכה
לדבר בחוץ מהסלולרי. המשכתי לשבת רק עוד כמה דקות לבד בשולחן,
ופניתי לשטוף את הפנים בשירותים. המראה העמומה שיקפה אותי,
חיוור וחולני מחורף ושנים. העיניים השחורות נוצצות מתוך מהפנים
הרזות מידי, השיער הארוך מכסה אוזניים קצת בולטות. לא מרוצה
מעצמי,  התזתי טיפות מים קרחוניות על השיער, מסדר אותו מאחורי
האוזניים באינסטינקט, מנסה להראות יותר כמו הבחורים שהיא
מסתובבת איתם. חזרתי אז מהשירותים מאושש רק במעט, נבוך ותוהה
כמקודם.
אבל עכשיו, המשכתי להרהר בדנה רק עוד רגע אחד ולקחתי שוב את
המעיל. הפעם הוצאתי מארון העץ את כובע הגרב השחור שאסף הביא לי
מהצבא, וצעיף. מסתגל בצער לויתור על החמימות החדשה שבחדר,
ניסיתי לאגור מחדש החלטיות ונחישות. משנן לעצמי שההחלטה נפלה
בבוקר. הפעם אני לא יכול להסתובב בחזרה.
הטלפון האחרון שלך הגיע לפני שבועיים, את בטח זוכרת. אסף ואני
היינו באמצע משחק כדורגל חשוב, והצלצול לא הפריע לי לרגע. אני
לא מקבל הרבה טלפונים בדירה הזו שלהם. לא הנחתי שיש מישהו
שמחפש אותי בשעה הזו של הערב. ואז הקול הזה שלך, הקול העצוב
שלך ניסה לומר שעכשיו זה זמן טוב לבוא.
לא האמנתי.
הרי כבר התרגלתי שלא.
ותראי עכשיו - בכל זאת אני מנסה כל יום. כבר שבועיים. כל יום
מתקדם ומתקרב עוד קצת לבית וחוזר לפני שיראו אותי. רק הבוקר,
כבר אמרתי, הגעתי בניסיון השני עד לסיבוב האחרון לפני הבית,
הסיבוב שברחוב אביתר. הצצתי כל כמה שניות מעבר לעצים, בעיניים
מכווצות מהרוח הקרה, וראיתי את הילדים של השכונה משחקים בחוץ.
היו שם גם שתי ילדות, אני לא בטוח. ניסיתי לזהות את לאה או
מלכה, אבל לא ראיתי טוב. הנחתי שלא נתת להן לצאת החוצה במזג
אוויר כזה, ובכלל, דמיינתי אותך אומרת, הן כבר ילדות גדולות,
ולא ראוי שישחקו יותר עם הבנים. עומדת ככה, עם הידיים בכיסים
של הסינר, החלטית וקשה מולן. מתפוגגת לי לאט בראש. ואז באמת
ראיתי כמה חברים של אבא מבית הכנסת חוצים במהירות את הרחוב עם
החליפות השחורות שלהם, ממהרים בחזרה לשיעורי אחרי-הצהרים בבית
המדרש. ניילונים שקופים עטפו את הכובעים שלהם, מוכנים להגן בכל
רגע נתון מפני הגשם. ראיתי את חיים ואת נחמן שהיו יושבים איתנו
בשורה. תהיתי אם אבא שומר לי עוד מקום לידו או שנחמן כבר תפס
את כיסא העץ המתקפל.
הקור צרב לי את הפנים.
הורדתי את הכובע קרוב יותר לעיניים, נזהר מאד שלא לחשוף את כל
הגוף מעבר לסיבוב. שלא יהיה מישהו שיוכל לזהות מתוך שבריר
האיברים המוכרים. שלא יהיה מישהו שיוכל לרכל על הבן המתפקר
שמסתובב בשכונה ובטח מנסה לשכנע את הילדים של השכונה לעבור יחד
איתו לעולם הרשע. לרגע חייכתי מהמחשבה, אבל מיד נחרדתי, מוריד
את הכובע עוד סנטימטר. בימים האחרונים ראיתי את הזווית הזו של
השכונה עשרות פעמים. מתקרב, מתבונן, מהסס,
לא נוגע,
חוזר לחדר.
ובסך הכל עזבתי לפני שלושה חודשים. המלחמה אתכם, בעיקר עם אבא,
הגיעה אז לשלב הסופי. כולנו דהרנו זה לעבר זה, נוקשים וכסופים,
מתוחים, מוכנים, גלדיאטורים בחצר הקיסר, הרגע הסופי. מישהו היה
צריך לנצח. מישהו אחר היה צריך לספוג את החרב. לתת לה לחלחל
לאט, חדה ואיומה אל תוך האיברים. אבא אמר לי לעזוב את הבית -
לא להתקרב למשפחה כל עוד אני הולך בדרך החולה שלי, ובשום אופן
לא לנסות ליצור קשר עד שלא אקבל עלי בחזרה את מה שאני זורק
עכשיו בזלזול כזה. רוב הזמן את לא אמרת דבר. רק עמדת בצד,
נקרעת, נותנת לנו להתכתש ולהלחם ולא עושה דבר. רק לבסוף,
בעיניים דומעות אמרת לי שאני צריך לחשוב על משה ודוידי. מה
יהיה עליהם, אמרת, איך יתמודדו. ומה יהיה עלי אמא? מה יהיה
עלי? למה לא עצרת את אבא? למה לא אמרת לו אז שאני חשוב כמו משה
ודוידי? את חושבת כמוהו, אני יודע. אבל בכל זאת, לזכותך יאמר,
את מנסה להתקשר מידי פעם.
ברגע אחד אבא אמר את המילה האחרונה. שובר את הלב. קורע את חבל
הטבור שלי. זורק אותי. ואת איתו.
למזלי, עם אסף דיברתי עוד הרבה לפני שעזבתי. ישבנו שלושתנו
בסלון שלהם ביום שלישי אחד, הוא אני ואיילת, ותכננו מה עושים
בכל אחד מהמקרים האפשריים. ידענו. אף אחד מאיתנו לא האמין באמת
שאבא יתן לי להישאר אחרי שיגלה שהתפקרתי לו ככה פתאום. באותו
ערב תכננו את המעבר שלי אליהם, לתקופת ניסיון. לאט לאט התחלתי
להוציא את הדברים שלי מהבית, בלי שתרגישי שיותר מידי מהחפצים
שלי נעלמים. לפני כן עשינו רשימה של ציוד הכרחי. ממילא לא
יכולתי להמשיך ללבוש את החליפות השחורות שלי והחולצות הלבנות.
ממילא לא היה טעם להעביר את כל ספרי הקודש שצברתי במשך
הלימודים.
ממילא אני נוצר מחדש.
אסף ואיילת הבטיחו שיעזרו לי. הם הבטיחו למצוא לי עבודה ומסגרת
ושבינתיים יקנו לי חלק מהדברים שאצטרך, או לפחות רק בגדים
נורמלים, כאלה שאפשר ללבוש בחוץ.
הם הבטיחו לדאוג לי.
פתאום שתי חליפות שאני לא מכיר עברו על פני בסיבוב. התכופפתי
מהר לקשור את השרוכים.
כמעט בכל הפעמים שהתקשרת לדירה הצלחת לתפוס אותי. אז לא יצאתי
הרבה כמו היום. פעם אחת, לפני חודש וחצי אפילו הזדהית בטלפון
בפני אסף, והוא חשב שאולי יש פריצת דרך. אבל אני כל הזמן אמרתי
שאת לא באמת רוצה שאחזור. שאולי את רק בודקת אם אני עדיין
הוזה, כמו שאבא ניסה להוכיח, או שאני באמת פשוט נחוש בדעתי
להרוס את המשפחה. צדקתי, אני חושב. בפעם הבאה שהתקשרת אמרת לי
שאבא התחיל להתייעץ עם הרב זוננשטיין לגבי דיני אבלות.
דיני אבלות! את תופסת מה אמרת? זה מובן לך בכלל? או שזה פשוט
נראה לך הדבר הטבעי שעושים על ילד בן עשרים? ישבתי מול אסף אז,
עם הראש בין הידיים, מנסה לעכל את העובדה שעוד מעט ההורים שלי
יספרו בצער לכל החברים שלהם שאני מת. מתפקר. הוזה.
חולה.
ניסינו לשרטט מצב פרמננטי. מצב שבו אני לא רואה יותר אתכם או
את הבית או את השכונה לעולם.
ואז לפני שבועיים התקשרת במפתיע. אמרת שהרב החליט שצריך לנסות.
לא להניח לי להשבות בעולם אסור, עולם גוסס מגידולים ממאירים.
אסור להפקיר אותי לידי שטן אפל, כך אמרת. ואני אמרתי שאסף
ואיילת טובים אלי.
בכית ואמרת שעכשיו זה זמן טוב לבוא. אבא עוד תחת השפעת הרב,
אמרת.
אל תחשוב הרבה. בוא. ננסה.
ואני-
מנסה.
וככה אני עומד עכשיו. כן, את הנקודה הזו אני כבר מכיר. לפעמים
מצליח להגיע עד הסיבוב ברחוב אביתר, לפעמים לא.
יום יום אני רואה את כולכם. רצים לי מול העיניים ברחוב המואר
באפור.
שחור. כובע. ניילון. מבט.
הידקתי את צווארון המעיל החם לפנים. משפשף אותו מעט על העור
החיוור. שלחתי יד לכיס והוצאתי מטלית לנגב את המשקפיים.
הסתכלתי שוב - לא. לא ראיתי את לאה או מלכה.
הן לא שם.
לא תתני להן לצאת.
אני כבר יודע.