קרני השמש הראשונות שהצליחו לעבור את מחסום הבניינים המוצלים
חדרו את "ארמונו" של מתיו והביאו אותו לידי הכרה.
בוקר של סוף עלה על העיר, שהייתה שקטה באופן חריג ומוזר.
מתיו זחל החוצה מקופסת הקרטון ונשען על קיר הבטון, שהיה מכוסה
בקשקשי מודעות ישנות, שהתקלפו והתקפלו במשך הקיץ.
ערפילי הבוקר כמעט ונעלמו ורוח קרירה פיזרה עלים וניירות
ברחוב.  מתיו הביט לעברו השני של הרחוב וגילה ש"ארמונו" הלבן
של ג'ונס נעלם.
כשהופיע ג'ונס לפתע לפני שבעה חודשים, היה מתיו מופתע, אך
הסתלקותו הפתאומית הבוקר הייתה כמעט צפויה מראש.
ג'ונס התמקם לו מעברו השני של הרחוב מבלי לבקש רשות ממתיו,
שהאמין שזהו תחום שיפוטו וכל קבצן שרוצה חייב לבקש את רשותו
לפני שיבחר להתמקם בו. אילו היה נוהג כך כמה שבועות קודם לכן,
היה ודאי מתיו מסלקו. אבל כשג'ונס הגיע , היה מתיו שקוע בניסוח
הדרשות והבין שעיסוקו החדש כנביא לא מאפשר לו להתעסק בזוטות
כגון חלוקת טריטוריות. ג'ונס היה עיוור וחסר יד ובמרכז פדחתו
הייתה קרחת עגולה ששלחה סדקים לכיוון כתר השערות שהקיף אותה.
מלבד כל אלה היה ג'ונס אדם עגלגל ושמנמן, חייכן שעיניו הכחולות
היו מטעות ומשוות לו מבט חודר. מתיו מעולם לא שמע את ג'ונס
מדבר, אך היה משוכנע שהוא לא אילם. את שמו קרא על גבי מדליון
בצורת צלב, שהיה עונד על צווארו.
מבלי שהבחין בכך, בנה לו ג'ונס את "ארמונו" הלבן בסמוך לברז
הכיבוי, מעברו השני של הכביש. התנועה הרבה שזרמה ברחוב מדי יום
לא אפשרה למתיו להבחין בברור בנעשה מצדו השני של הכביש. רק
כשהיה מתיו יוצא לסייר ברחוב, היה חוצה את הכביש ובודק את
הנעשה בגדה הנגדית.
ביום השלישי לשהותו, הופיע לו לפתע "ארמון" לתפארת. באותם ימים
הרוח הנבואית ששרתה על מתיו הפריעה לו לישון והוא היה יוצא
מוקדם בבוקר, יושב, מתבונן בזריחה ומנסה לארגן בראשו את הדרשה
שהוא ישא. באותו בוקר, כשהתנועה הייתה דלילה עדיין, הבחין מתיו
בקופסת קרטון גדולה שהייתה לבנה לגמרי, מתיו בהה בה שעה ארוכה
ועדיין לא היה בטוח, גם כשראה את ג'ונס מתגלגל מתוכה, שזו אכן
קופסת קרטון.
מתיו לא נולד נביא, מתיו נולד קבצן. לא היה דבר בחייו שהיה
יכול למנוע זאת. אביו היה קברן שנהרג בהיותו ילד בקטטה שפרצה
בפאב מפוקפק בדרום העיר ואמו שלא יכלה לכלכל אותו ואת אחותו
הקטנה, ברחה אתה ומאז לא שמע אודותיה.
מתיו הקטן נעזב בכניסה למנזר בהיותו בן שלוש. מאז התגלגל ממנזר
לבית יתומים, למשפחה אומנת, לפנימייה ולבסוף לרחוב. לימודים אף
פעם לא עניינו אותו ובעבודה קבועה מעולם לא הצליח להחזיק מעמד
יותר מימים ספורים. קופסת הארמון הייתה לו לבית ומטבעות שנזרקו
לעברו במשך היום שימשו לו כמקור פרנסה.
מתיו, כמו כל קודמיו, לא בחר להיות נביא, אלא הנבואה בחרה בו.
הדבר התחיל באביב האחרון בעודו יושב לו לבוש סמרטוטים ומביט על
קופסת הפח, ששימשה לו לאיסוף המטבעות, שמע קול קורא בשמו. מתיו
הרים את ראשו וחיפש אחר הקול. בעודו מביט ומחפש אחר בעל הקול,
הבחין לפתע מתיו שהאנשים שעברו על פניו היו חסרי מבט, מעין
קיפאון מוזר בעיניהם, כמו עיני עיוור שאינן רואות. באותם ימים
החלו לצוץ גם החלומות המוזרים בהם ניגלה למתיו העבר והעתיד.
מתיו גילה שהוא פשוט יודע דברים, יודע את העבר, אך גם רואה את
העתיד לבוא. במקביל המשיכו השינויים בפניהם של האנשים ברחוב.
האוזניים והפה ולאחר מכן גם האף החלו להיעלם והם הפכו להיות
חסרי פנים. מתיו הבין שלבטח יש קשר בין הדברים ושמשהו גדול
קורה והוא חייב לקום ולהעביר את המסר לחסרי הפנים.
באותה תקופה הופיע ג'ונס. מתיו שמח בחברו החדש והראשון, למעשה,
וניסה להעביר לו את הרגשתו ולשאול לעצתו. ג'ונס היה יושב
ומקשיב, מביט בעיניו העיוורות ומחייך את חיוכו הקבוע. היה נראה
שג'ונס מורגל כבר למטורפים מעין אלה, הוא היה מקשיב מחייך
ושותק וכשמתיו היה מגביה את קולו ומתלהב, היה ג'ונס מתנדנד מצד
לצד וכמעט שצוחק.
מתיו הבין שעליו להעביר את המסר לכולם, יום שלם ישב וחשב, חשב
והחליט שיש להתחיל בסדרת דרשות, למשוך את תשומת לב ההמונים,
חסרי הפנים, ולהזהיר אותם מהעומד לקרות.
מתיו גרר ארגז עץ מלא שקיות שנשכח תוכנן, הפך אותו, נעמד עליו
והחל בדרשה. כדי לקנות את לבם של חסרי הפנים, החל מתיו
בסיפורים על נביאים מתקופת התנ"ך. מתיו היה עומד ונואם, אך איש
לא עצר להקשיב, מתיו היה צועק אך איש לא הפנה את ראשו.
מתיו הבין שאנשים ללא פנים לא מעונינים לשמוע, מדי פעם שהיה
נדמה לו שהוא מזהה בהמון הזורם תווי פנים היה מפנה את דבריו אל
האיש , אך אלו היו נעלמים ונבלעים בהמון. היחיד שהיה יושב
ומקשיב היה ג'ונס, שהיה יושב על המדרכה ומתופף בכפות ידי על
רצפת הבטון. ג'ונס כשמבט שבע רצון על פניו היה נראה כבמאי
המביט בקהל שצופה בהופעת בכורה של שחקניו.
מתיו תהה שאולי הסיבה לחוסר הקשב היא המקום בו בחר לשאת את
נאומיו. הרחוב היה סואן כמעט כל שעות היום והוביל ממרכז העיר
לעבר שכונות המגורים, הבניינים האפורים, שלעת לילה התכסו
בנקודות אור זעירות ולאחריהם בתי העשירים, שהיו מוקפים בגינות
ירוקות. כשהציע מתיו לג'ונס שאולי יעברו מקום לגן העיר, הפיל
ג'ונס את ראשו לכתף ימין, חייך, ומצמץ בעיניו. מתיו הבין מכך
שאו שהבעיה אינה במיקום, או שפשוט לא רצה ג'ונס לעזוב את ריבוע
הבטון עליו ישב.  

ביום בו היא הופיעה החליט מתיו שאולי יש תקווה, שאולי הטפטוף
הדק למוחותיהם של האנשים יוביל לזרם גדול בכיוון הנכון.
מריה הייתה נערת בית ספר, לבושה תלבושת אחידה ושמלה קצרצרה
הייתה  יושבת לצידו ומאזינה לדבריו. מתיו לא זכר בברור אם
לראשונה שפגשה הייתה לבד או עם חברותיה. בכל אופן מאז היא
הייתה לבדה, יושבת ומקשיבה. מריה הייתה יפה. שערה היה ארוך
וחלק  ועיניה הירוקות היו גדולות ומבריקות. מתחת לאפה הקטן היה
למריה פה מצוייר ושפתיים שהיו נפתחות בפליאה כשהייתה יושבת
ומאזינה לדבריו של מתיו.
מריה הייתה הפנים הראשונות שמתיו הצליח למצוא.
מריה אהבה להקשיב לסיפורים על הנביאים מהתנ"ך שמתיו היה קורה
להם "אחים", מריה אהבה להקשיב לסיפורים על נביאים מאוחרים
יותר, שהתגלו בתקופות שונות שלא את כולם הכירה, שלהם קרא מתיו
"קורבנות". בעיקר אהבה מריה לשמוע את סיפוריו של מתיו על מקרים
מוזרים שקורים בעיר. מתיו היה חוזה מקרי שוד, תאונות דרכים,
זכיות בלוטו אפילו את רצח סגן ראש העיר חזה מתיו. מריה לא
הבינה מדוע מתיו טורח לספר את כל זאת לאנשים שממילא לא מקשיבים
והדברים ממילא לא קורים. מריה לא הבינה איך מתיו רוצה לזכות
באמון האנשים אם כל אשר הוא חוזה אינו מתקיים.
קשה היה לצפות שאנשים אחרי כל זאת עוד יקשיבו לנבואת יום הדין
שמתיו נשא אתמול. את נבואת יום הדין תכנן מתיו בקפידה וגם את
המועד בחר מתיו לא במקרה, זה היה יום הולדתו העשרים ושמונה.
מתיו עטף עצמו בסדין לבן שסחב מחבלי הכביסה באחת החצרות, כי כך
חשב שישיג את האפקט הרצוי על חסרי הפנים. בנבואת יום הדין דיבר
מתיו על חוסר הרגישות ואטימות האנשים כלפי עצמם, כלפי הסביבה
בה הם חיים. מתיו דיבר על הטיפשות שבמלחמות ועל הריצה ורדיפת
הבצע והכסף. מתיו ניסה להסביר שאדם בא לעולם בסך הכל לביקור
קצר. אדם קטן המגיע ללא כלום והולך ללא כלום. מתיו הבטיח שכל
המעשים האלו יביאו את קץ העולם מהר יותר משנדמה. מתיו אמר שלא
יהיה עוד מחר.
אבל אפילו עכשיו חסרי הפנים לא הקשיבו. כשגמר לדבר קמה מריה
התבוננה סביב ומשראתה שכלום לא השתנה המשיכה לה בדרכה. ג'ונס
שישב והקשיב כל העת עיווה פניו בנסותו לקום על רגליו כשהוא
נעזר בידו האחת. הוא טפח על שכמו של מתיו שעמד שפוף לאחר
שהשקיע את שארית כוחותיו בנאום. ג'ונס הושיט את ידו קדימה והחל
ללכת בצעדים כושלים לאורך המדרכה כשהוא נבלע בהמון.

"כנראה ששוב נכשלתי אמר ג'ונס" בקול חרישי. "לא יהיו עוד
הזדמנויות נוספות". "המקרה הזה היה אחד הקשים הזכורים לי",
הוסיף. " כנראה שגם אני לא מתאים למשימות כאלה". הוא הישיר את
מבטו אל זוג העיניים הירוקות שהביטו בו בהערצה ואמר "עכשיו הכל
תלוי בך מריה". מריה הושיטה יד לבנה וגירדה את אחורי ראשה נראה
היה שיש לה כבר תוכנית.
שמי הלילה השחורים הוארו לשבריר שניה באור בהיר. מקור האור היה
ברור רק לשניהם.