שדרת הברושים עלתה וירדה מעבר לאדן החלון לקצב חריקת כסא
הנדנדה. יהושוע רוגוזין השתמש בוילון חלון המרפסת הרחב לשלוט
בקצב העלייה והירידה. קצב הנדנוד נשמר קבוע כך שבחלון נראו
העצים עד אמצע הגזע שלהם, לא יותר, "אל האדמה אני אגיע רק
כשאני אחליט" אמר לעצמו וחשב שהאיש שהתחתן עם בתו היה יכול
להרשות לעצמו לקנות כסא קצת יותר משובח.
 את כסא הנדנדה קיבל ליום הולדתו ה-76 מבתו, "כשאתה מקבל כסא
נדנדה אתה יודע שחושבים שאתה זקן", אמר כשסוחר הבדים השמנמן
הניח את הכסא עטוף בניילון במרכז דירתו הישנה.
שנה אחרי הכסא עבר לבית האבות בעצת בתו. "חבל שתישאר כאן לבד,
אבא",אמרה, "כבר שנים שאתה חי לבד, זו לא רק הבדידות זו גם
הבריאות, אתה יודע". כן, הוא תמיד ידע. מאז שאשתו עליה השלום
נפטרה הוא הרגיש שאיש כבר לא מעריך אותו. תמיד התפלא למה אותה
מעריכים תמיד, רק בגלל שהיא מסוגלת לחיות אתו, היו אומרות
הבריות, מגיע לה צל"ש.
רוגוזין לא רצה את הקומה השביעית ב"מנוחת המייסדים" גם לא את
הקומות שהיו מתחת. "בית אבות של ההסתדרות יספיק לי", היה אומר,
"חבל על הכסף". אך הבת התעקשה שיגור במקום טוב. "עם טיפול
טוב", הייתה אומרת, "במקום כזה לא נשקפת לך שום סכנה ותחיה
לנצח" הייתה מצחקקת. הוא ידע שהיא מדברת שטויות.
תמיד ידע הכל.
השעה הייתה 09:20, בחוץ עננים של אמצע הסתיו תפסו את מקומם
בשמיים. רוגוזין כיווץ את עיניו כשפירורי טיח נשרו מהקיר בעת
שמשך את הוילון והתרומם על רגליו. הוא הביט למטה דרך החלון
וראה את הטנדר של הגננים צופר לשומר בשער הכניסה. "מטומטם
הסעדיה הזה שהביא לכאן את הגננים האלה. מנהל מטומטם מביא גננים
מטומטמים כדי שלא ירגיש כל כך מטומטם כשהם עובדים בצורה
מטומטמת". רוגוזין ידע שזה הזמן לצאת מהחדר כדי להספיק להגיע
בניחותא לערוגות בדיוק בזמן שהם יתחילו לעבוד.
הוא הגביה את מכנסיו, הידק את החגורה והביט מטה אל כפות רגליו
בנעלי ההתעמלות הלבנות. כעט, כשהגיעו המכנסיים עד הקצה העליון
של הגרביים למטה ועד אמצע הבטן למעלה, נראה רוגוזין גבוה יותר
מהמטר שמונים שלו אך גם זקן ומטופש. הוא סיים לסדר את חולצתו
הישנה כשגבו אל המראה ושקל אם ליטול עמו את שיניו התותבות או
להשאיר אותם בכוס על השידה. כדי להפחיד אותם עדיף שאבוא בלי
שיניים אבל לצעוק יותר קל עם שיניים.
המראה החיצוני שלו מעולם לא עניין אותו, בכלל לא עניין אותו מה
אחרים חושבים עליו, ממילא ידע.
הוא טחב את השיניים לפיו ובתנועות לסת מקם אותם במקומם. הוא
גרר את רגליו בכיוון היציאה וטרק אחריו בחוזקה את הדלת בתקווה
שיעיר את אחד הזקנים השכנים שישן עד עכשיו.
 "בוקר טוב יהושוע" צווחה לעומתו רבקה השכנה מחדר 716, "בוקר
טוב זקנה מטומטמת" ענה בקול רם. הוא ידע שלפני הצהרים היא אינה
מדליקה את מכשיר השמיעה שלה, הרגל מטופש שסיגלה לעצמה בתקופה
ששיפצו בדירה לידה, עוד שגרה ברחוב מודיעין.
רוגוזין ניסה לזקוף את כתפיו השמוטות והמשיך לגרור את רגליו
בהמשך המסדרון. הוא נעצר ליד ארון החשמל של הקומה והמתין שרבקה
תסגור את הדלת אחריה. הוא ספר עד 20 ואז הוריד את מפסק החשמל
ה-6 מימין בשורה הרביעית בצדו השמאלי של הארון. לא עברה דקה עד
ששמע קול זכוכית מתנפצת על הרצפה ב-716, הוא היסס לשניה והרים
חזרה את המפסק, סגר את הארון והמשיך לגרור את הרגליים לכיוון
המעלית.    
רוגוזין ידע לנחש את פעולותיהם של האנשים תמיד כמה שניות לפני
שהם ביצעו אותם. רוגוזין ידע זאת גם מאחורי דלתות סגורות
וקירות אטומים. כל חייו לא תקשר עם איש אבל תמיד ידע להתבונן
ולחשוב צעד אחד לפחות קדימה לפניהם.
דלת המעלית נפתחה בחריקה, הוא פסע פנימה לחץ על כפתור קומת
הכניסה והקשיב לחריקת כבלי הפלדה שהורידו את המעלית למטה. "לא
ייתכן ששימנו את הברזלים האלה בביקורת האחרונה" אמר. הוא מתח
באצבעותיו הארוכות את מדבקת הביקורת שמעל הכפתורים ולא התפלא
לגלות שמועד חידוש ביקורת תפעול המעלית פג מבלי שאיש שם ליבו
לכך. "סעדיה..." מלמל לעצמו, הוא תחב את הידיים לכיסים רשרש
במטבעות בצד אחד ובצרור המפתחות בצד השני וידע שהיום לא היה
צריך לנעול את הדלת ושהמעלית לא תהרוג אותו.
את רוב שנותיו בילה יהושוע רוגוזין במשרת מנהל הקו-אופ. כשיצא
לפנסיה היה חוזר לקו-אופ, יושב בכניסה בעמדת הקופאית הראשית
ומתבונן במעשיהם של האנשים והקונים. רוגוזין היה קורא את תווי
הפנים וניסה דרכם להבין את הפעולה הבאה שהם עומדים לעשות. אחרי
10 שנים הוא כבר ידע, פחות או יותר. אחר הצהרים היה רוגוזין
הולך לספרית האוניברסיטה וקורא על דברים אחרים שהוא רצה לדעת
ועדיין לא ידע.
המעלית נעצרה בחבטה עמומה וארבע שניות חלפו עד שצמד הדלתות
נפתח לרווחה. עגלה עם כוסות לבנות קטנות מסודרות במתקן מתכת
כשבתוכן גלולות צבעוניות עמדה בדרכו. הוא דחף אותה בחוזקה ולא
טרח להפנות את ראשו ולראות במה נחבטה. הוא פסע לאיטו לכיוון
דלת היציאה לחצר כשראה שצמד אחיות יושבות מאחורי דלפק הקבלה
ומפטפטות החליט לעצור ולהפריע.
"אפשר כוס מים" אמר.
"בבקשה" ענתה האחות השמנמונת ושחורת השער. היא קמה מכיסאה
ופנתה לאחור, הג'ינג'ית הצבועה תפסה לה בדש החלוק ולחשה לה
"תיזהרי ממנו, הוא מנייק".
"שמעתי אותך זהבה. יחס כזה לחולים בטוח למדת בבית ספר לאחיות".
הוא חכה שניה ואז המשיך "אני מניח שעגלת התרופות ליד המעלית
שייכת לך. כדאי שתאספי אותן מהרצפה לפני שהנכדים של גולדמן
יחשבו שהם סוכריות". היא קמה במהירות מהכסא וצעדה במהירות
לכיוון המעלית. בשניות המעטות שידע שיהיה לבד סובב רוגוזין את
מפתח מערכת המצוקה למצב כבוי ומיד הדליק מחדש. נורית האתרעה של
חדר 408 נדלקה אך צפצוף האזעקה לא נשמע כי כפתור "השתק אזעקה"
היה לחוץ מבעוד מועד. רוגוזין ידע שאת התקלה בחדר 408 עוד לא
תיקנו, בסך הכל 3 ימים עברו וסעדיה הרי בחופש. שניה לפני
שהשמנמונת נכנסה הספיק רוגוזין להניח את המאפרה כך שתסתיר את
נורית האזעקה.
"בבקשה מים אדון... שמך ?"  אמרה.
"רוגוזין יהושוע, ושמך? גברת נחמדה"
"חנה קליין. אני חדשה" התנצלה.
רוגוזין ידע, הוא גם ידע שהיא תשמח לספר לו על העבודה הקודמת
בקופת חולים ועל הבן בצבא. על האמא שגם נמצאת בבית אבות, קצת
פחות מפואר. רוגוזין רק לא ידע שזה ייקח כ-10 דקות עד שיזיז את
המאפרה ויאמר כבדרך אגב שאור המצוקה של גברת ברוך דולק מהרגע
שהיא חזרה עם המים ולא סתמה את הפה.
השמנמונת יצאה בריצה כשצעקה מבועתת נפלטה מפיה ונעלמה בפתח חדר
מדרגות החירום. רוגוזין הרהר אם לתפוס את המעלית ולהמתין לה
בקומה הרביעית רק כדי לראות את פניה האדומות. הוא נזכר בגננים
וידע שחשוב יותר שיצא החוצה כי לעולם אי אפשר לדעת מה הם יבחרו
לעשות.
בגננות הבין יהושוע רוגוזין עוד מתקופת היותו צעיר, כשעבד
כגנן. "עם כל הקידמה" היה אומר, "צמחים לא משתנים ושאף אחד לא
יגיד לי שאני לא מבין בלעשות גינות".
יהושוע רוגוזין צמצם את עיניו והתבונן סביבו. צוות של 3 גננים
הגיע היום. שבוע שעבר הם היו ארבעה ולפני שבועיים לא הגיעו
בכלל. אין סיכוי למצוא סדר אצלם, לא פלא שגינה שלהם נראית כמו
תחת.
את מנהל העבודה האחראי הוא זהה מיד, אולי לא יקשיב, חשב, אבל
את הצעקות בטוח ישמע. הוא התקרב בצעדים איטיים וכשהגנן קלט
אותו הוא ניסה להסתתר בתוך שיח שאותו גזם. רוגוזין ידע שמרדף
אחריו לא יצליח לכן התכופף והחל לעקור את שתילי האמנון ותמר
הקטנים שזה עתה נשתלו.
"מה אתה עושה" צווח הגנן שכבר הכיר את התופעה, "אי אפשר לעבוד
פה יום אחד בשקט בלי שתפריע?!".
"תגיד תודה שהגעתי" אמר רוגוזין ברוגע, "לפני שבגינה שלך תצמח
רק יבלית".
הגנן המבוהל התכופף והחל לשקם את הנזק שרוגוזין גרם לשתילים
הרכים. "לשתול לפני ששמים השקיה זו הרי טיפשות גמורה", צעק
רוגוזין "אתה מבין בגננות כמו שאני אחיה עד 120. יש לכם מזל עם
הסעדיה הזה, אצלי כבר הייתם עפים קיבינימט ".
רוגוזין לא חיכה לתשובה ופנה ללכת. מכיוון השער הגיע הבן הצעיר
של גולדמן עם אשתו ושני התאומים. גולדמן הבן היה גוץ מוצק כמו
אביו ורוגוזין תהה האם גם הוא יגמור יום אחד בכסא גלגלים כמו
האבא.
"מרבים לבקר לאחרונה" קרא רוגוזין לעברם, "יפה...יפה". כנראה
מריחים את הסוף חשב לעצמו ועקב אחרי צמד התאומים שהתחרו ביניהם
בריצה עד לדלת הכניסה. רוגוזין חשב לעצמו ששני הבלונדינים
הקטנים נראים כמו פרסומת לחיתולים והיה משוכנע שהם גם מריחים
ככה.
המשאית של הירקן הגיחה מעבר לפינה ונעצרה כאילו המתינה לרגע של
כושר כדי להיכנס דרך השער. רוגוזין הרים  עיניו וקימט  מצחו
ועקב אחר המשאית שהתגלגלה לאיטה לכיוון השומר שפתח את השער
עבורה, משהו בפני האנשים שישבו בקבינה לא מצא חן בעיניו.
רוגוזין החליט לבדוק את העניין מקרוב. שני בחורים ירדו מקדימה
ומחריקות דלת המטען הסיק רוגוזין שיש כנראה עוד אחד לפחות
מאחור.
הנהג היה טיפוס שמנמן קרח לחלוטין עם שפם. יחד אתו ירד בחור
גבוה מתולתל עם תיק גדול ביד. שניהם התקדמו בצעדים מהירים
לכוון אולם הקבלה ונעלמו מאחורי דלתות הזכוכית שנפתחו לקראתם.
רוגוזין הבחין שהקרח נשאר לעמוד כשהוא חוסם את הכניסה ומונע
מהדלתות להסגר. "קדימה, קדימה" צעק הקרח לעבר נער מרושל שירד
מאחורי המשאית כשהוא פורק איתו עגלת ברזל שנועדה לסחיבת
ארגזים. הנער המרושל נראה לחוץ, הוא הזדרז מאוד להגיע כדי לא
להרגיז את הקרח שזעה החלה לבצבץ על פדחתו המבריקה. ירקנים בלי
ירקות, חשב רוגוזין, מעניין מאוד. החבורה המוזרה נעלמה פנימה
ורוגוזין התקדם כדי להיטיב להביט מעבר לקיר הזכוכית בנעשה
בפנים. המראה שהתגלה לעיניו הפתיע אפילו אותו שחשב ששום דבר
בלתי צפוי לא יכול לקרות במקום הזה.
הקרח עמד באמצע הלובי כשהוא מנפנף באקדח וצורח פקודות לכל עבר.
הלובי היה ריק מלבד גולדמן ומשפחתו, שתי האחיות וזקנה אחת
שישבה והביטה מכורסה שעמדה בצד. הקרח שהיה כבר מזיע כולו צעק
לנער שיזדרז ויעמיס את הכספת שהגבוה מצא במשרד הפנימי. הדבר
היחיד ששימח את רוגוזין היה ששום דבר משלו לא היה בכספת. הקרח
צעק לכולם שישכבו על הרצפה ולא יעזו לזוז. שני התאומים שחקו על
הרצפה והאחיות השתטחו מאחורי הדלפק.
גולדמן הבן הפתיע את כולם כששלף אקדח משום מקום וכיוון אותו
לעבר הקרח. הקרח לא התבלבל ובתנועת יד מהירה הניף את אחד
הבלונדינים הקטנים והצמיד אותו אל חזהו. "נראה אותך גבר עכשיו"
צעק הקרח. גולדמן הבן שמט את האקדח. אך הקרח היה באקסטזה
מוחלטת, עיניו הקטנות היו אדומות והוא הצמיד את האקדח לקורבן
הקטן. יהושוע ידע שצריך לעשות משהו ומהר. הוא פסע פנימה בצעדים
מדודים והניף את המאפרה הכבדה שעמדה בפינה. יהושוע ידע שאם היא
תנחת על ראשו של הקרח יהיו כמה שניות לשפר את המצב. זה לא היה
מהסרטים זה היה מספרי האנטומיה שקרא. הקרח נוטרל לכמה שניות אך
יהושוע ידע שלא ליותר מזה. יהושוע ידע גם שלאקדח הפרבלום 9 מ"מ
יש מהירות קליע מהירה ממהירות הקול כך שאת הירייה הוא כבר לא
ישמע.
הבלונדיני ברח, המאפרה נשמטה מידיו וגופו של רוגוזין הגיע אל
האדמה בדיוק כפי שהחליט...