(אזהרה - סיפור אכזרי!)

שכבתי בנוזל החם.  לא יכולתי  לזוז אבל ראיתי והרחתי ושמעתי.
זה קרה כמה דקות קודם לכן, או ימים. רצתי בשמחה עם הגדול ועם
החבר שלו שהחזיק את צינור המתכת המכאיב. יצאנו אל השדות. שמחה
והתרגשות. חום של האור החזק מהשמיים. העשב נמעך בקלות מתחת
לכפות הרגליים. ריח חריף של שעירות חומה חומקת בתוך ערמות
הסלעים הכהים,  בורחת מושכת. מים מצינור שחור ארוך ולידו קבוצה
של הנוצתיות הקלות המתרוממות למעלה בציוצים וצווחות ואפשר רק
לקפוץ לקראתן ולצעוק לצעוק. קטנים שחורים קופצים מצרצרים
שורקים. לא ידעתי אחרי מי לרדוף קודם. רצתי וחזרתי והלכתי
ובאתי אל הגדול והחבר שלו. הלכנו אל מאחרי הגבעה. היה שם ריח
שמשך משך. רציתי לרוץ אליו אבל הגדול לא הרשה. הסתכלתי בשתיים
הנוצצות שלו שנותנות סימנים. הוא אמר לי "בסדר סינדבד. לך"
לחבר עם המקל היו שתיים לא נוצצות. כמו חורים.
רצתי במהירות לערמה של תרנגולות מתות התגלגלתי, ריח. ריח על כל
הגוף דביק. מכסה טוב טוב על הגב על הבטן על הפנים. צחקתי. אחר
כך רצתי אל הגדול שעמד בצד וחיכה לי. הוא טפח לי נעים על הראש
ואז אמר לי "שב". החבר שאל "ארנון, עכשיו?" והניח את הצינור על
האוזן שלי. היה פיצוץ גדול וכאב חזק ברגל. אחרי זה היה שקט.
רציתי לברוח אבל רצתי בעגול על המקום. לא הצלחתי לקום.  ראיתי
שוב את הצינור הקר מעלי ואחר כך כבר לא יכולתי לזוז.   הגדול
אמר "זהו. הוא גמור" ואז כבר לא ראיתי אותם. החום של האור
הגדול נחלש והיה לי קר.  רציתי לשמיכה שלי. לריח המדרגות.
לקערות המים והאוכל. אולי הביאה לי הגדולה עצמות עוף טעימות או
שאריות של דייסה וביצים וגבינה. קיוויתי שהיא לא שמה שוב את
העיגולים הקשים החומים עם הריח של הג'וקים המתים. רק כדורי
הקוצים הקופצניים אוכלים אותם.

בזמן האחרון הגדולה כעסה הרבה. הייתה מכה חזק על האף ואומרת
"סינדבד, מה יהיה אתך. לא נוכל להמשיך להחזיק אותך ככה. אבל הם
אף פעם לא היו מחזיקים אותי. הייתי תמיד חופשי. רק פעם שמו
אותי בכלוב אחרי שנשכתי את המכנסיים של אחד עם ריח של נייר.
שיחקתי איתו. הוא חשב שנשכתי אותו אבל זה היה דם שיצא לי
מהגרון בגלל החוסמות התולעיות ששם, שגירדו לי מאד. התגעגעתי
לאיגור השחור. רציתי לנשוך אותו באזניים. להתגלגל על הדשא
ולהשוויץ בריח הנפלא שלי.  בדיוק אז יצאה הגדולה שקמה מן
"השינה המתוקה שלה", כמו שהיא אומרת. היא הייתה שמנה מאד.
בקושי התכופפה להרים את קערת האוכל שלי מן המדרגה.  היא לא שמה
לי אוכל. היא לקחה את הקערה  והשליכה אותה לארגז השחור הגדול
עם הריחות החזקים. איגור שכב משועמם על הדשא. קראתי  - היי
איגור! הנה אני! בוא שחק. הוא הסתכל עלי. זקף את אוזניו
והתנפלתי עליו אבל הוא נשכב במבט עצוב ורק הזיז אוזן לגרש
זבוב.
החבר הרע בא. הוא שאל "נו? מתי זה קורה?" והשיניים שלו נצצו.
היא הסתכלה על הבטן השמנה ואמרה, "כל יום עכשיו". העיניים שלו
היו עליה כמו שהיו עלי, לפני ששם את הצינור הרועש ואמר "את
יודעת, מהקטנים האלה, שיוצאים מהבטן, אי אפשר להיפטר מהם כל כך
בקלות. אפילו אם  ינשכו עשרים איש". הגדולה הסתכלה בו, במבט ש
-  "תכף היא מורידה לו מכה על האף" ואמרה בשיניים כועסות,
"התינוק הזה הוא לא עניינך. מבין?" הוא קרב את הפנים שלו לשלה
בזמן שהחזיק לה בשיער מאחור ואמר בשיניים רעות "אני לא בטוח"
ואז הצמיד את פיו לשלה והיא נתנה לו מכה בלחי. קפצתי לנשוך
אותו אבל חלפתי דרכו. היא לקחה את השמיכה שלי. קפלה יפה,
בתנועות מהירות וחזקות. הוא עמד והוציא קול נהימה שקטה ואמר,
"תמיד לשירותך כשצריך להיפטר מלחצים" היא רקעה בעצבנות ואמרה,
"לך כבר. תיכף ארנון יבוא". הוא הסתובב לאט והלך.
הייתי עייף, רציתי לשכב, אבל היא זרקה את השמיכה שלי אל הקופסה
השחורה הגדולה שעל המדרכה וסגרה את המכסה ברעש. היא  לא שמעה
שבכיתי ולא באה ללטף אותי בין האוזניים ולתת לי להניח את הראש
על הירכיים שלה ולהריח את החם שלה.
אחרי זה היה חושך.