ישנם זיכרונות ילדות, שהם כה מטושטשים, עד כי הם מתערבבים
בחלום, באופן שכזה, שהשאלה היה-או-לא-היה תמיד צמודה אליהם,
כסייג של אמינות, שאפילו עדות של תמונה לא תנער לחלוטין. ישנם
גם זיכרונות ילדות אחרים, שגם להם טעם וריח של חלום, אולם
מסיבה שונה לחלוטין. חלומיים הם, מפאת הניגוד הגדול בינם לבין
מה שאנו חווים היום, כאנשים די שונים, בעולם די שונה. אלה
זיכרונות שהם כה חזקים, שאם הם טובים - יכולים להיות כמקור כוח
והשראה בהווה, ואם הם לא טובים - יכולים להיות כמורסה העלולה
להתפוצץ שוב ושוב ולהיות מקור לחולשה ועצב עד סוף ימי חלדנו.

הכוכב הגדול, והכמעט בלתי-מעורער של זיכרון ילדות מאוד חזק
וטוב שיש לי, הוא ללא ספק הדשא, שהיה פרוס כשטיח חי ונפלא, אם
גם לא הכי אחיד, בחצרנו הגדולה, שברעננה של שנות השבעים,
מתחילתם ועד סופם, ואפילו עוד קצת אל תוך שנות השמונים.
בית-הורי, היה בית פרטי לא קטן, שנבנה על שטח אדמה של דונם שלם
- דבר שלא היה נדיר אז. "דונם טורקי", ליתר דיוק, הווה אומר -
כשמונה מאות ומשהו מטרים רבועים. החצר הייתה מושקעת, יפה
וצבעונית, עשירה בעצי פרי שונים, פרחי נוי, ירקות מירקות
שונים, כגחמת אבי... והרבה דשא.
הדשא כיסה כמעט לחלוטין צד אחד של החצר- כרבע דונם. את כל אלה,
טיפחנו בעצמנו, ללא עזרת גנן (כמעט) תחת ידו הקשוחה של אבי,
עליו השלום.
החצר הייתה תחומה בגדר חיה, כמה עצי ברושים, ופרדס עצום מצידה
האחורי (שעליו עוד יסופר לחוד). בזמנו, בראייתו של ילד, ראיתי
את החצר הגדולה בעיקר כמטלה ומעמסה גדולה, משום שהיא התקשרה
אצלי, לרודנותו של אבי באותם הימים. אבל לא את כל החצר ראיתי
כך, שכן את הדשא אהבתי. למעשה, אחת משאיפותיי באותם זמנים
הייתה, שכל כולה של החצר תהיה דשא, ודשא בלבד...

במחשבה שניה, הדשא הזה, רק היווה את הרקע, את הבמה, ולא הוא
זה, שהיה מרכז החוויה כל-עיקר. הוא לא היה לב החוויה, שכן, לב
החוויה היו השמים התכולים שמעליו.
בדשא, שוכב הייתי על גבי, במשך שעות ארוכות לעיתים, ומבטי -
לעיתים פקוח, לעיתים פקוח למחצה -בשמיים הכחולים, ללא משקפי
שמש, קרם הגנה או כל חוצץ שהוא - שכן, זו השמש של ימינו,
שקרינתה המזיקה חזקה פי ארבע, כך שמעתי, מהשמש של אז, החביבה
והידידותית.
צבעם העז של השמיים היה ממלא את כל שדה ראייתי, ודומה שגם את
נשמתי. כל הטרדות שמתוך הבית, שנתפס אצלי כאפרורי ומעיק במידה
כזו או אחרת, דומה שהיו נעלמות לחלוטין, ומפנות מקומן לשקט
ולמחשבות שברומו של עולם. זכורני שעולות היו שאלות על מהות
הקיום, על אלוהים, על הזמן, על החיים והמוות. הן היו עולות,
אבל יותר כמנגינה, ולא כליריקה, או כעיסוק שכלי של ממש.
במשך שעות מדי פעם, הייתי מתייחד עם הכחול הזה, עם השמש, עם
העננים החולפים, אותם ניסיתי לפענח, ולעקוב אחר שינוי צורתם
האיטי והמהפנט. בחורף, בימים לא גשומים, הייתי מתבונן בעננים
ובתחושות הקור והחום שהושפעו מהמידה בה השמש הוסתרה על ידיהם,
ומייחל לעוד ועוד פרצה בעננים, שתציף את גופי הקטון שוב
בחמימות נעימה.
בוהה הייתי בשמיים, שנדמו לי אז, כמגן עצום ומעורר יראה ויחד
עם זאת - מקור לעונג אקסטטי שלא-יתואר, שמילא את לבי באופן
כזה, שגורם לי להבין רק היום, מהי באמת אהבה ללא-תנאים.
בוודאי צברתי לי מאות, אם לא אלפי שעות, של אושר עמוק במשך
השנים, על אותו דשא.

היום, ישנו בניין מפואר של שיש, בן חמש דירות, על אותו דונם
טורקי. בדירת-הגן התחתונה גרה אימי, וישנה פיסת דשא, שם
מאחורה. רוחבה כמטר וחצי ואורכה כעשרים. מיד אחריה, ישנה גדר
חיה דקיקה, המכסה את חומת הבטון, שמצידה השני ישנו קוטג' אחר,
עם חצר דומה. משני צדי הדשא הקטון, ישנם מקומות חניה.
זה ממש לא אותו דשא, וחבל.
זה ממש לא אותו עולם, וחבל.
אבל החשוב ביותר הוא, שהשמיים ההם - הם עוד בתוכי.
והפלא ופלא - הם אף גדולים ורחבים מתמיד.

12 בדצמבר 2001