[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר רודנט
/
כרונולוגית השפירית

כשגיליתי לראשונה שיש לי את הוירוס, הרופאה שלי נתנה לי שמות
של כמה קבוצות תמיכה שהיא חשבה שיכולות לעזור. הייתה לי בחירה
בין "שפיריתים אנונימיים", "ש.כ דיבורים גבוהים" ו"הרוח מתחת
לכנפינו", שבה גם בחרתי לבסוף. אנחנו נפגשנו פעם בשבוע, וישבנו
מסביב לשולחן מהגוני גדול במרתף מתחת לבית ספר למחול. ודיברנו
על כל מיני נושאים, שלכל מי שהיה מזדמן למקום בוודאי היו נראים
מטורפים:
"שלום אני רונית. ואני מסרבת להפוך לחרק, לעזאזל!".
"היי, שמי הוא גדעון, מה אני אמור לעשות עם ילדי ברגע שאני כבר
אהיה שפירית? ומי ידאג לאישתי, מרים?".
"שלום שמי ירון ויש לי שאלה: האם שפיריות יכולות לחשוב? אני
מתכוון, האם אני עדין אהיה מסוגל להמשיך באיזון תקציבים?".
כל שאני יכולתי לתרום היה: "היי, שמי הוא יובל כץ וגם אני
נמצאתי כנשא של- ש.כ. חיובי". אבל מה כבר יכולתי לומר לנגד
המציאות מאחורי וירוס ה- ש.כ. שידוע גם כוירוס השפירית, שהייתה
יותר מדי קשה לבן אדם שהיה בשלב כלשהו במעבר לשפירית. פשוט
נגזר על כולנו להיות חרקים אוכלי בשר, שחיים עד למקסימום של
שישה חודשים, וזה כמובן תלוי במזג אוויר עם תנאים אופטימליים
לחלוטין.
יסמין, שהקימה את הרוח מתחת לכנפינו אחרי המהפך של בעלה, נתנה
לנו גם שיעורים רגילים על שפיריות וככל שחלף הזמן אנחנו גילינו
יותר ויותר עובדות ומידע על סידורי האודהונטה.
"חיזרו אחרי", יסמין תמיד אמרה, "אוד-הו-נטה. זה שם המשפחה
הגדול, אשר לו אנחנו קוראים 'סידור'. עכשיו, בסדר הזה,
ה-אוד-הו-נטה, יש לנו שתי תת סדרות ואני רוצה שתקשיבו היטב
כשאני מבטא את שמותיהן. יש לנו זי-גופ-טרה", היא חיכתה עד
שכולנו חזרנו אחרי המילה, "ו- אניס-הופ-טרה", כולנו שוב חזרנו
על פי רצונה.
"האם מישהו כאן יכול לומר לי מה ההבדל בין שתיהן?". אף אחד לא
הוציא מילה, ולמען האמת אני לא חושב שלאיש מהנוכחים באמת היה
כל רצון לדעת מהי התשובה. אנחנו רצינו תשובות על שאלות הרבה
יותר חשובות: איזה סוג של כאב אנחנו הולכים לשאת במשך המהפך?
מה בדיוק קורה לגוף כשהוא הופך את עצמו? להיכן איברים כמו למשל
איברי המין הולכים? האם הם הולכים לנשור הוא פשוט להתכווץ? ומה
בקשר לתנאי מחיה? איך שפירית הולכת לשירותים? איך היא ישנה? מה
האוכל המועדף שלהן? באיזה צבע אנחנו הולכים להיות? האם שפיריות
מאותו צבע נשארות ביחד הוא שישנו ערבוב בין צבעי? האם יהיו לי
אותן העדפות מיניות? והאם בכלל יש להן רגשות?
המומחים אמרו שבוודאות אין קורלאציה בין מין, גזע, גודל, גיל,
מוצא אתני לסוג השפירית שאליה האדם נהפך. זו נשארה תעלומה
עבורם, אבל לא ליסמין. היא הייתה משוכנעת שהיא יכולה לקבוע את
הסוג של השפירית שכל אחד ייהפך אליה בעתיד, על ידי ניתוח
מורפולוגיה פשוט.  וזאת מכיוון שהיא לא רק הכירה את בעלה כבן
אנוש, אלא גם הכירה אותו כשפירית, מאחר והמהפך קרה כשהוא היה
בשירותים. כאשר הוא לא יצא לאחר כשעה היא פתחה את הדלת, נכנסה
לבפנים וראתה שהוא לא הוריד את המים והסרחון היה נורא. אולם עד
מהרה היא הגיעה להבנה שסכנה הרבה יותר גדולה ארבה לה מבפנים.
שפירית קטנה וצהובה הנמיכה טוס בקול רם לעברה במטרה להדביק גם
אותה בגורל המשמים. יסמין במהירות שיא, סגרה את הדלת ומייד
לאחר שהיא התגברה על השוק הראשוני, סגרה את כל החלונות ותחמה
את בעלה בתוך ביתם האפלולי.
"אני ידעתי", היא אמרה לנו ערב אחד, "שהייתה חייבת להיות סיבה
ש-ש.כ. קרה במשפחתי, ועוד בביתי. ובנוסף גם ידעתי שהייתה חייבת
להיות סיבה לכך שאני הייתי עדה לכל המאורע כדי ללמוד ממנו
ולהקל על הכאב של האחרים עם אותו גורל כמו שלי".
ספר אחד שהיא המליצה עליו, ושבצורה הולמת נקרא ספר הטיפול
החיוני ל-ש.כ., ציין שמרבית בני האדם, מרגע המהפך, לא יישארו
מסביב למגורים הרגילים שלהם ופשוט יעופו למקום אחר.
"מיותר לומר, שאם שפירית מופיעה בביתך, אתה חייב להתקשר למחלקה
המיוחדת לטיפול בחרקים, מאחר שהם מצוידים במיוחד כדי לתפוס
אותם במעופם למרות כל הסיכונים. אל תנסה לתפוס שפירית בעצמך.
זה רק יוביל לזיהום מיידי של בני ביתך". הדרך היחידה להימנע
מהידבקות היא לא לגעת באחת. זו גם הייתה הסיבה בגללה המחלה
נקראה גם 'מחלת המגע'. והדרך היחידה להימנע מלגעת או משיגעו בך
היא ללבוש את חליפת הראש והזרועות שקיבלה ביסוס על ידי משרד
הבריאות בחוק לפני כשש שנים. החליפה כללה גלובוס שקוף שהונח על
הראש וכפפות ארוכות שהגיעו עד בית השחי. זה היה מובן מאליו,
שלבישת חצאיות או מכנסים קצרים או כל בגד שיחשוף גם את חתיכת
העור הקטנה ביותר לא היו באים בחשבון. כולם על כדור הארץ היו
חייבים ללבוש את חליפת הראש והזרועות או שהם היו מפונים למרכז
המעצר של-ש.כ. שהיה בכל הערים הראשיות.

על כל פנים, לי הייתה את החליפה שלי ואני לבשתי אותה כל הזמן.
מה שכמובן הוביל אותי מייד לשאלה המתבקשת היחידה: איך לעזאזל
אני נדבקתי במחלה? אני הרי לא נגעתי בשום בן אדם כבר למעלה
משנה.
"תראה יובל, לצערי, אתה ללא ספק בדרך למהפך. הבדיקות מראות
שרמת החיידקים של הוירוס בגופך היא באופן יחסי די גבוהה. אך עם
זאת, אין שום מידע שיכול לתאם את כמות הוירוס שנמצאת בדמך עם
השינוי של צורתך. במילים אחרות, מה שאני מנסה לומר לך הוא שאין
לי שום מושג מתי כל זה עומד להשפיע עליך בעתיד. ובנוסף איני
יכולה לומר לך מתי הזיהום בגופך באמת התחיל", הרופאה שוב אמרה
לי בבדיקה האחרונה.
"זו לא מה ששאלתי, ד"ר צודיקר, אני רוצה לדעת איך נדבקתי. בשם
אלוהים, אני מעולם לא הורדתי את החליפה המטופשת הזאת מעלי! אני
פשוט לא מבין, פשוט לא מבין!", אמרתי לה תוך שאני שוב מתעצבן
וצועק לכיוונה.
"תראה יובל, אני מבינה למה אתה עצבני בגלל זה, אבל זו לא סיבה
להוציא את זה עלי. אני מצטערת שאני חייבת להיות כל כך בוטה
בנושא הזה, אבל אם היית עוקב אחרי כל אמצעי הזהירות המומלצים,
גם אז אני לא הייתי יודעת איך קיבלת את זה. אלא אם כן זו הייתה
תאונה או מה בקשר למערכת היחסים האחרונה שלך. אולי היה לה את
הוירוס והיא פשוט לא הביאה את זה לידיעתך?".
"לא ייתכן, פשוט לא ייתכן. אני אומר לך ד"ר צודיקר, לא רק שלא
היה לי סקס מזה תקופה ארוכה, אלא אני לא נגעתי בעור אמיתי כבר
שנים!", שוב הגברתי את קולי.
ד"ר צודיקר התעצבנה, אני התעצבנתי, ושום דבר מכל זה לא הוביל
אותי לשום מקום. אני פשוט הייתי צריך לקבל את השורה התחתונה,
אני עמדתי להיהפך לרוצח יפה המחפש מקומות חמים. אבל לא רק
רוצח, אלא בנוסף גם קניבל, מאחר וסוגים מסוימים אכלו את אחיהם
השפירים.
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הרוח מתחת לכנפינו היא העובדה שמרגע
בו האדם נפגע, נאסר מיידית עליו או עליה להופיע שוב למפגשים.
מה שכמובן הביא אותנו למצב שלא הייתה לנו אף פיסת מידע על איך
באמת המהפך קרה, או על הכאב הפיזי או הפסיכולוגי שכל אחד מהם
חווה.

ברוח מתחת לכנפינו, אני התחברתי עם אישה בשם מרי. אנחנו תמיד
ישבנו אחד ליד השני במהלך הפגישות. עד שיום אחד מרי לא הגיעה,
והיה ברור שמשהו רע קרה. אני חשבתי שהיא הייתה חולה או משהו
כזה, אבל כשראיתי את יסמין אותו יום לבושה בשמלתה השחורה, אני
ידעתי שמרי עברה את המהפך ממנו היא כל כך פחדה. יותר מוקדם
אותו יום יסמין קיבלה שיחת טלפון מחבר של מרי, ערן. "זה קרה לה
בצורה הכי טובה שאפשרית. הם עשו אהבה רגע אחד ואז...", יסמין
התפרצה בדמעות.
יסמין אמרה שהנסיבות מסביב למהפך של מרי היו רק עוד שיעור חשוב
בלצפות לבלתי נמנע. למרות שבתוך הקבוצה היו גם כאלה שלהם לא
ממש היה אכפת. היה בחור אחד, בשם כפיר, שאמר שההידבקות שלו
ב-ש.כ. הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו מעולם. "אני למדתי לחיות
שוב וליהנות מהחיים בצורה השלמה ביותר".
אבל אני לא ממש קניתי את כל המשחק הזה של ההדחקה. להפוך
לשפירית בטוח ישנה את כל חיי כליל. ואני לא ממש הצלחתי לראות
את התועלת בלהודות, גם אם זה נעשה רק על בסיס זמני, שלהידבק על
ידי הוירוס היה הדבר הכי טוב שהתרחש בקיומי. למעשה זה היה
בדיוק ההפך, זה היה הדבר הכי גרוע שקרה לי. אפילו אם שפיריות
היו לא מזיקות ויפות, אני נולדתי כבן אדם והיה לי רצון להישאר
תחת אותן ההגדרות. זה פשוט היה לא הוגן, הייתה המחשבה האחרונה
שלי באותו העניין. אני לא ביקשתי את זה ועל כן לא מצאתי שום
נחמה או נקודות אור בחייה של שפירית קטנטנה.

ככל שחלף הזמן אני הפסקתי ללכת לקבוצת התמיכה. מאחר ואני הייתי
עסוק כל הזמן במחשבה, או במידת מה תחקור של עצמי ללא תכלית עם
אותן שאלות. הכול בראשי היה מבולבל ומטושטש ואני לא הצלחתי
ליישר את הדברים ולהמשיך לחיות ללא חשש.
אני קניתי כל הספרים של משרד ההסברה של המחלה. מאחר ורציתי
לדעת ולהכיר את הפנים מאחורי התהוותה.
במהלך הקריאה גיליתי שהמקרה הראשון של וירוס השפירית התגלה
ביפן. אותו אדם היה עובד משרד במרכז העיר טוקיו אשר לא חזר
לביתו לילה אחד. ואחד השוטרים שחיפשו אחריו בזירת האירוע הבחין
בשפירית כחולה אשר ישבה על מוט בחוסר תנועה מוחלט בחדר השינה.
משלושת השוטרים שהיו במקום, הוא היה היחיד שהצליח לשים את
השפירית בכוס שהייתה בידו, ולפי שני השוטרים האחרים, הוא שיחרר
את השפירית אל מחוץ לחלון וחזר אל עבודתו. שלושה שבועות לאחר
מכן, אותו השוטר נעלם, ומאותה נקודה ככל הנראה תגובת השרשרת של
הוירוס החלה בהתפשטותה.
כמובן, שהשאלה המרכזית הייתה כיצד חולה מספר אפס, הצליח להתחיל
את כל העניין? אבל זה היה משהו אותו אף אחד לא הצליח להסביר עד
היום. אז ככל הנראה אנחנו מדבר כאן על מקרה של הענשה אלוהית,
כמו בהרבה מקרים אחרים בהם לא הצליחו המומחים לרדת למקור
העניינים.

בסופו של דבר, אני נעשיתי לבן אדם מאד חרד. מה יכולתי לעשות?
פשוט הגעתי להבנה שלהתחיל משהו קטן כמו קריאת ספר במצבי כבר לא
היה עניין של מה בכך, ולמעשה אף היה מאד מסוכן לכל קיומי. אני
יכולתי להפוך את אחד מדפי הספר שניה אחת ו-פוף! הייתי מוצא את
הספר נוחת על גוף השפירית הקטנטן שלי בשניה הכואבת הבאה.
עבודות יומיומיות החלו להגיח לנגד עיניי במלוא עצמתם, ודברים
שנהגתי לעשות כמו ללכת לקניות או נסיעה באוטובוס הפחידו אותי
עד עמקי עצמותיי. מקלחת בבוקר הפכה לחרדה הכי גדולה שלי בכל
בוקר יום ללא מהפך, האכלת החתול שלי הייתה טרור בצוהרי היום,
והליכה לישון מתחת לשמיכה קטלנית, הייתה השיא של סיוטי,
שהופיעו כמעט בכל סופו יום בתוך חלומותיי.

כדי להרגיע מעט את חרדותיי אני נרשמתי לעיתון הזמזום, מגזין
שכל כולו מוקדש כשרות לקהילת השפירים הנגועים. אבל בעיתון היו
יותר מדי פרסומות ומבט מדוקדק באחד מהימים האלה לתודעתי
שהעיתון ממון על ידי חברה של רוקחות ששמה לה למטרה לסמם את כל
כולי. רוב המודעות היו למשכיחי כאבים או לסמים פסיכו טרופים,
מאחר ולא הייתה שום תרופה או טיפול אפשרי. אך עדין גם עיתון
הזמזום אף לא פעם אחת כתב מאמר אחד על מה שבאמת העסיק את מוחי.

ככל שעברו הימים והשאלה שלי עדין נשארה לה פתוחה, אני המשכתי
להיות יותר ויותר זועם, והתשוקה היחידה שהייתה לי כל אותה
תקופה הייתה לעשות משהו שבמבט לאחור יהיה בעל השפעה. להיות
פעיל בדרך פרוגרסיבית בתוך המחלה. ועל כן, בסופו של דבר מצאתי
את עצמי מצטרף לארגון ה-'עוקץ', למרות שזה היה משהו ששפירית לא
באמת עושה.
המטרה העיקרית של 'עוקץ' הייתה להילחם. ואני אהבתי את זה.
אהבתי את זה מאד. אהבתי את כל המנטליות הקרבית שלהם שאמרה
לכולם - 'אל תתעסקו איתי כי אני מסוכן'. 'עוקץ' היה ארגון רע,
אבל באמת רע. אנחנו היינו עצבנים. אנחנו היינו רותחים מזעם, או
כמו שחברתי ב-'עוקץ' מיה סיכמה את זה, אנחנו פשוט היינו עצובים
מכל הסיטואציה שנוצרה.
אנחנו צעדנו ברחובות העיר וריססנו את כל המשרדים הממשלתיים עם
סיסמאות כמו, "גע ותמות!", "שקט=כאב=כסף, הא?!" או "מי הבא
בתור?".
אפילו היה לנו את הקמיע של הארגון, שפירית שחורה שהוחזקה בביבר
קטן. שהחברה הותיקים תמיד אמרו שהיא הייתה, מנחם, המייסד של
'עוקץ', עוד בראשית דרכם. ולמרות שהחברים לא יכלו להוריד את
חליפות המגן שלהם בתוך המקום, אנחנו למעשה דיברנו על הרבה
דברים שלא דיברו עליהם עד אותו היום. חברי הארגון חשפו את
רגשותיהם האמיתיים על להיות שפירית או לחיות עם ש.כ. בעולם בו
אנו חיים. אנחנו דיברנו על אשמה, בדידות, אהבה, פחד, מהפך ועל
שני הדברים החוזרים ונשנים: מגע ותקווה.

כעבור בערך ארבעה חודשים מאז שהצטרפתי ל-'עוקץ', אני בוקר אחד
התעוררתי ובן לילה המהפך פשוט קרה. אני עדין לא יודע מה בדיוק
קורה לבן אדם במהפך שלו לשפירית. ולמרות שלא הייתי טיפוס
ישנוני בצורה בלתי רגילה, אני למעשה לא הרגשתי כלום כשכל העסק
בגופי התחולל וקרה. הבטריה במצלמה המתעדת שלי  נגמרה בדיוק
שהתחלתי לנוע באי נוחות מתוך שינה, אז למעשה עד היום אף אחד
עדין לא יודע איך המהפך שלי או של החברים האחרים באמת קרה.
נכון להיום אני כבר מסתובב בעיר בין כל השפיריות האחרות, ומטרת
חיי היא פשוט להמשיך במעופי ולחיות. וכמו שאומרים לי המומחים,
עם קצת מזל והתנהלות נכונה, אני מקווה לשבור את שיא הקיום של
עשרה חודשים, אותו קבעה ניצה, השפירית שגרה בהתנחלות מעבר
לקווים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לוזר!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 8:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר רודנט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה