דה נקסט בסט ת'ינג
האמת שזה הקטע הכי קל. אולי הקטע הקל היחיד. לא סתם קוראים לזה
כתיבה עיוורת. האצבעות מרחפות בקלילות מעל המקלדת, מקישות
במהירות בדיוק במקומות הנכונים ובסדר הנכון. אני מקליד מהר,
בנוחות, בביטחון. יודע מה אני עושה. הנקישות שמהדהדות מן
המקלדת מאשרות לי שאני כותב.
אם אני עוצם עיניים, (לא כי אני צריך כמובן, אלא מתוך הרגל,
אותו הרגל שעדיין מושרש בי וכנראה תמיד יהיה) ומתרכז, אני
מצליח לדמיין את המקלדת מולי, יושבת שם, והאצבעות שלי מעליה.
ולכמה רגעים, זה כמעט כאילו שאני רואה שוב.
כמעט.

קצת פרופורציה
קחו עיתון. גשו עכשיו וקחו עיתון. חפשו ידיעה על איזה תאונה,
פיגוע, אסון, משהו, כל אירוע שהיו בו נפגעים. אני מניח שזה לא
יהיה קשה למצוא. עכשיו חפשו אחד שבו רק היו פצועים במצב
בינוני.
בינוני. בינוני זה בסדר. לא טוב, אבל גם לא ממש רע. הוא
יתאושש. יהיה בסדר. לא נורא. זאת בוודאי התגובה שלכם כשאתם
שומעים על פצוע במצב בינוני. לא נורא. זאת גם הייתה התגובה שלי
עד אז.
אז נפצעתי. בינוני. לא נורא. אז איזה רסיס זעיר חדר לי לראש.
לא נורא. אז הוא ניתק איזה עצב. עצב שבמקרה חיבר בין העיניים
למוח. לא נורא. אז איבדתי את הראייה. לא נורא. אז איבדתי את
אחד מחמשת החושים שלי. עשרים אחוז ממה שהופך אותי מסתם איזה
חפץ דומם בצורת איש, לבן אדם שמתקשר עם הסביבה שלו. לא נורא.
יהיה בסדר. (?)

אמא, הנורה בסלון שוב נשרפה.
כשהתעוררתי בבית החולים, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה -
וכמה שזה קיטשי וכמה שזה הוליוודי וכמה שזה מגוחך ודבילי זה גם
נכון - "מי כיבה את האורות?"
טוב, אולי לא במילים המדויקות האלה, אבל משהו מספיק קרוב.
מחשבה הכוללת את ההבנה שחושך, והתהייה למה חושך.
אחרי זה באה סדרה של גישושים נואשים בחושך שמטרתם העיקרית
הייתה להדליק את המנורה הלבנה שליד המיטה שלי. בעקבותם הגעתי
למספר מסקנות נוספות: אני לא במיטה שלי, או בחדר שלי, או בבית
שלי. כמו כן, קשה לי לזוז, וכל ניסיון לזוז מלווה בעונש: כאב
חזק מאוד בראש, (בעקבות הניתוח שעברתי, הסתבר) וכאבים חלשים
יותר בזרועות. (אינפוזיה). חוץ מזה, עדיין חושך.
בשלב הזה התחלתי לפחד. הדופק נהייה מהיר וחזק יותר. קשה יותר
לנשום. מחשבות מתרוצצות בלי הפסקה בראש. ועדיין חושך.
הכרחתי את עצמי להירגע קצת, וניסיתי לבחון את סביבתי. קצת קשה
כשאתה לא רואה כלום. ואז שמתי לב שאני לא בסתם חושך. לא
בדיוק.
כי בחיי היום יום אין כזה דבר חושך מוחלט. לא באמת. תמיד יהיה
משהו. איזשהו ניצוץ. פנס רחוב. כוכב רחוק. השתקפות של ירח על
המים. קצה של סיגריה. או סתם חושך כחול כהה כזה. נדמה לך שאתה
לא רואה כלום, אבל בעצם אתה רואה הרבה כלום.
זה לא היה מה שאני ראיתי. אני לא ראיתי כלום. רק שחור. שחור
מוחלט ועצום ואינסופי. שחור בגוון שמעולם לא ידעתי שקיים,
והלוואי שלא הייתי יודע. שחור שנובע מתוכך, שחור שהוא בתוך
הראש שלך. שחור שהוא צרחה מקפיאת עצמות שבאה מבפנים ואתה לא
יכול לגרום לה להפסיק. שחור שהוא הכל. הכל.
אז כבר לא פחדתי. הייתי מבועת. הלב שלי איים להתפקע. הפה שלי
היה יבש. רציתי לצרוח לעזרה אבל לא יכולתי.
וזהו. זה הזיכרון היחיד שלי מאותם רגעים. אולי הדחקתי, אולי
התעלפתי מתשישות או בהלה, אולי סתם נרדמתי.
הייתי אומר שהכל נהייה שחור, אבל...
אתם יודעים.

פרה עיוורת.
יש אנשים שחושבים שהם יודעים מה זה להיות עיוור. הם יעצמו את
העיניים, יושיטו ידיים קדימה, יגששו כמו אידיוטים במשחק פרה
עיוורת, יתנגשו בכמה רהיטים ואיזה קיר או שניים, ויגידו, אה,
זה ככה.
אז זה לא.
יש בזה הרבה יותר מהמשמעות הפיזית של לא לראות. כשאתה עוצם
עיניים במקום מואר, הזוהר הכחלחל שחודר דרך העפעפיים שלך,
מזכיר לך שאתה רק עוצם עיניים. גם אם תנסה לשכוח את זה, אתה
תמיד תדע שבכל רגע אתה יכול לפתוח אותן, והכל יתבהר. כבר לא
יהיה חושך.
אי אפשר להבין את התסכול האיום, את חוסר האונים שנובע מאי
היכולת לראות. מהידיעה שהחושך לא הולך לשום מקום. מההבנה שיש
עולם ומלואו שם, מקיף אותך, ממלא הכל מסביבך, ואתה יכול לשמוע
אותו, ולהריח ולטעום ולהרגיש אותו, אבל לא לראות.
אף פעם לא לראות.

אנדראה בוצ'אלי בתחת שלי.
אחרי ההתאוששות מהניתוח והקליטה של מה שקרה, הגיע זמן
ההסתגלות. זה התחיל בהסברים רפואיים מדויקים (אז אתה מבין,
המידע מתורגם לפולסים חשמליים, אשר עוברים דרך העצבים אל מרכז
הראייה במוח. עכשיו, במקרה שמתרחשת פגיעה בעצב...), המשיך עם
פסיכולוגית של ביה"ח שעזרה דרך שאלות מבריקות כמו "אז איך אתה
מרגיש?"
(איבדתי את הראייה, חתיכת כלבה מטומטמת, איך לעזאזל את חושבת
שאני מרגיש?!) והסתיים, למורת רוחם של חלק מהרופאים והמשפחה
שלי, בהרבה הומור שחור. (שאלו פעם את ריי צ'ארלס איך זה להיות
עיוור. הוא אמר, "לא כזה נורא, לפחות אני לא כושי").
חברים ניסו לעזור לי. באמת שניסו. הביאו לי כל מיני דוגמאות על
איך שהחיים יכולים להיות נפלאים גם כשאתה עיוור. חזרו ואמרו לי
שאנשים עיוורים ממשיכים לחיות חיים רגילים. הם עובדים והם
אוהבים והם משיגים בית ואישה ו2.7 ילדים כמו כולם. חבר אחד
התחיל להביא לי דיסקים של הזמר אופרה האיטלקי ההוא, אנדראה
בוצ'אלי או איך שלא קוראים לו. למה? כי הוא עיוור. יופי. אז
איטלקי אחד שבמקרה גם עיוור שר אופרה ונורא מצליח. אני ממש שמח
בשבילו. אחוות עיוורים. אבל איך בדיוק זה עושה את החיים שלי
טובים יותר?
"לפחות אתה עדיין חי", "יצאת בנס", "זה היה יכול להיות הרבה
יותר גרוע". ביטויים ששמעתי הרבה באותה תקופה. יותר מדיי. אני
לא שיתפתי פעולה. אז תהיה לי עבודה. אבל לא העבודה שיכלה להיות
לי אם הייתי רואה. ותהיה לי אישה. אבל אני אף פעם לא אראה
אותה. ויהיו לי ילדים אבל אני אף פעם לא אראה אותם.
ובכלל, איזה מין עולם זה, שבו אתה צריך להתעורר כל בוקר
ולהודות לאלוהים שהמצב לא יותר גרוע? איזה מין בן אדם חושב
"שיו, אולי אני עיוור אבל היי, אני עדיין חי! הידד!"
לא אני.

אל תגיד עיוור, תגיד... "אף פעם לא יקרא את הארי פוטר".
מכל הפעולות יום - יום, הדבר שהכי חסר לי זה הקריאה. אז אני
כבר לא אראה טלוויזיה, לא אשחק במחשב, לא אלך לסרטים. אני אחיה
עם זה. אבל הקריאה היא אולי מה שהכי נהניתי בו. העיסוק היחיד
בו אתה משתמש רק בחוש הראייה. ואהבתי את זה כי הייתי טוב בזה.
הייתי קורא מהר. 100-120 עמודים ביום אם הספר באמת עניין
אותי.
ועכשיו יש לי את הברייל. חיקוי עלוב של הדבר המקורי. כשאתה
קורא, באמת, העיניים שלך סורקות את הדף. המילים נקלטות במוח
בלי שום מאמץ, בלי שום מחשבה.
בברייל, אתה ממשש את הנקודות, שורה אחרי שורה, מתרגם בקושי את
הצורה שנרקמת לך בראש לאותיות שאתה מכיר. האות הנוכחית מצטרפת
לאות שלפניה ולאות שתבוא אחריה ובסוף הן הופכות למילה. עד שאתה
מסיים מילה אתה שוכח מה הייתה המילה הקודמת, ולוקח דקות ארוכות
לנסח משפט אחד. זאת פעולה מכנית, ארוכה, מייגעת. ככה בטח
דיסלקט מרגיש כשהוא מנסה לקרוא.
אמרו לי שעם הזמן זה הופך לטבעי, שאנשים קוראים דפים שלמים
ככה, אבל אני לא יודע.
זה פשוט לא אותו דבר.

יש לך מקל בכיס או שאתה שמח לראות אותי?
ובכל זאת, מתרגלים. במובן מסוים, השלמתי. לא כי אני כזה בן אדם
בוגר או משהו. פשוט כי לא הייתה לי ברירה. אפשר לבכות ולכעוס
ולחפש אשמים רק עד גבול מסוים. ואז אתה תופס את עצמך בידיים
וממשיך עם החיים. אז זה היה הברייל, וללמוד להשתמש במקל הליכה
המזוין ההוא, (מה שגרם לכמה תאונות מביכות), וללמוד לנהל חיים
רגילים ככל האפשר. אני מנסה להעסיק את עצמי. שומע הרבה מוזיקה
וספרים על קלטות. מדבר הרבה עם חברים. וגם מקשיב יותר, שמתי
לב. נרשמתי לקורס באוניברסיטה הפתוחה, משהו שלא ידרוש הרבה חוץ
מלשבת שם ולהקשיב. ואני מתמודד. יום אחרי יום.

מבט אופטימי לעתיד.
אז בסך הכל, אולי באמת יהיה בסדר. אולי. אני מנסה לחשוב על
צדדים חיוביים לעניין.  בהתחלה למשל חשבתי שעכשיו אני אוכל
לחנות בחניית נכים. ואז קלטתי שאני לא ממש הולך לנהוג בקרוב.
חשבתי גם על "ניחוח אישה" בתור השראה, אבל נזכרתי שהסרט לא
נגמר כל כך טוב. נו טוב, לפחות הספקתי לראות אותו.
בכל מקרה, אני חי, ונכון לעכשיו יש לי תקווה.
האם היא תישאר?
לא יודע.
נראה.