פטמה היקרה,

אני יושב כאן על גוש בטון וכותב לך. כולם כבר הלכו לישון,
סעיד, ג'מיל, מוחמד ומחמוד. רק אני פה ער, והשומר הישראלי על
המגדל. אתמול הסתכלתי על העננים (כבר כמעט הגיע הסתיו) וראיתי
את הפנים שלך. אני יודע שאני גיבור אבל נדמה לי עכשיו, אחרי
שנתיים וחצי שזה אולי קצת לא שווה את זה. אני מתחיל לשכוח את
ההרגשה של הגוף החם שלך, פטמה.

מצאתי לי פה ילד נחמד. בחור צעיר בן 16, סלאח. אני נותן לו את
הכרית שרקמת לי עליה "נביל, אחיך הפלשתינאים ידאגו לי בהעדרך"
כדי שיהיה לו מה לנשוך. ואני מורח המון וזלין. או שמן זית.
כולם פה מורחים שמן זית, יש כבר ריח די חריף באוויר.

לפני מספר ימים סיימתי לבנות את הדגם של מסגד אל-אקצה שאני
בונה מקופסאות משומשות של שמן זית. יצא די יפה, רק שהצריח יצא
קצת דומה לאיבר מסוים בגוף שלי, את יודעת מה עובר לי בראש
כשאני חושב על שמן זית....(את בטח חושבת- נביל, שובב שכמותך).

החמאס הביא לנו משלוח מיוחד של נוזל כתום שנקרא 'פאנטה'. זה
נראה קצת כמו נוזל לניקוי, אז אנחנו שוטפים איתו את כפות
הרגליים. מזל שיש כל כך הרבה, זה יספיק להמון זמן.

והשבוע היה לנו טיול שנתי לאדוריים. בדרך שיחקנו אמת או חובה,
ולי נתנו לבנות דגם של מסגד אל-אקצה מסיגריות, כשהידיים שלי
כבולות באזיקים. מחמוד בחר 'אמת' ושאלתי אותו אם הוא נוטל
ויטמינים, כי בזמן האחרון לוקח לו המון זמן לגמור (אני כבר
מאבד את הסבלנות באמצע).

זהו פטמה, אני עומד לסיים את הדגם של מסגד אל-אקצה שאני בונה
מתמונות של השייח' יאסין. אני משתחרר בקרוב ואתן לך את הדגם
הזה במתנה (התאכזבתי לשמוע שהדגם שבניתי לך משערות הערווה של
מחמוד, נשרף).

אני שולח לך את כל אהבתי ומקווה שאת עוד מחכה לי.

                שלך, נביל.

נ.ב. אני מקדיש לך שיר קצר שכתבתי אתמול:

"אני קוראים אותי נביל
נולדתי ערבי מגעיל
וזהו סלאח כאן מתחת
אני דופק אותו בתחת"