הרצון שבי מתערבב עם החום והעננים שאין בחוץ בעיר אפורה
ומגושמת, שאין בה ולא כלום בשבילי.
עצים נרקבים בצהוב ירקרק חולני; היכן שהשמש לא זורחת יש מזגן.
אני לועסת את העט אך חושבת על פיה של האהובה שלי, ילדתי. היא
מישירה אליי את מבטה, אך לשניה אחת ובשניה שלאחריה עיני תרות
אחר קרן אור שמש יחידה, שתפלוש אל החדר דרך החלון הגדול,
הפתוח, המואר מדיי שממנו נשקפת תל-אביב בגדלותה, כמו שתל-אביב
רק יכולה להיות בשלהי הקיץ רחוב ביאליק- קטנה, יבשה, מכוניות
חונות, אך אם נצא מהרחוב נתקל בכל-כך הרבה דברים, בחום השוקק
ועשרות אנשים נדחקים זה בצד זה, רחוב עמוס ומלוכלך. מזווית
העין אנשים קונים גלידה בטעם וניל, ואז ממשיכים ללכת.
ואני. מחוץ לי, לגופי, אנשים מדברים- צוחקים.
-אך הילדה שלי לא כאן.
העיר הזאת שחורה, העיר הזאת רוצה לבלוע אותי בתוכה- בעצם כבר
בלעה. אני חלק אורבני מהשלם.
תל-אביב נכנסת לי לורידים, היא עם כל האפור שלה, ואני מסתכלת
על ילדה אחת בכל הערב הרב הזה.
יש לה עור צח לבן משלג, עיניה שחורות.
היכן היא עכשיו? הילדה השחורה שלי, לא שמתי לב עד כה שהיא
לובשת רק שחור היום.
אני כל-כך רוצה להבלע היום, רק פתחי את פיך, ואנא- הצילי אותי
מהעיר הזאת, מהפיח המתפשט הזה, רק השחיזי שיניך ואפול אל תוך
להבות גופך בעונג רב. את ותל-אביב חד הם, ילדתי.
אני לא רוצה אותך.
|