משב אויר קר חלף על עורפי. הרוח הקרה הצליפה על עורי וכל
שאיפת-אויר שלי גרמה לי לצמרמורת מרטיטה. אך עדיין עמדתי
והבטתי במים הגועשים של הים. נאלצתי לעצום את עיני שחול
חוף-הים לא יחדור לי לעניים ובלי לשים לב התחלתי לדמיין את
הפגישה שלי איתו. הוא היה מישהו, זה כל מה שידעתי עליו. ידעתי
שהוא מבוגר ממני בשנה וששמו דניאל, דן. הוא ביקש להפגש איתי,
לא סרבתי. למה לי?! עוד אדם לסבב החברתי שלי לא יכול להזיק.
החלום-בהקיץ שלי היה נעים, אפוף חום ומתיקות סמיכה. פקחתי את
עיני, העפתי מבט בשעון שלי ונאנחתי, דן מאחר כבר בחצי שעה.
הבטחתי לעצמי שעוד חמש דקות אני אלך, הבטחתי את זה לעצמי גם
לפני חמש דקות וגם לפני עשר. ניצוץ התקווה האחרון נכווה
מהייאוש והעצב שהחל לכבוש אותי. כמו טיפשה, עמדתי שם, בחוף הים
האינסופי, עם החבצלת ביד, מחכה לו, לאחד שאני נותנת  הזדמנות
לבוא ולסחוף אותי לתוך עולם מסתורי של סודות ותככים הקרואים
אהבה. הפלתי את החבצלת על החול הלח, הידקתי את המעיל לגופי
והתחלתי להתרחק מהים לכיוון בית הקפה הקרוב בצעדים מהססים.
כעסתי על עצמי שהנחתי לזה לקרות שנית, אסור היה לי לחלום. הרוח
הבוגדנית החלה לנשוב כאילו היא נלחמת בי. זה לא היה היה עוד
משב רגוע ומלטף.