פעם נוספת ראיתי אותך רטוב ועגום,
כחול עיניים.
זה היה כשהגשם שטף את הרצפות שמחוץ לבית הקפה האהוב עליי,
היכן שאני מחיה את נפשי תמורת 15 שקלים כולל מע"מ.
אני הייתי יבשה, בפנים,
ישבתי על הדלפק עם חלון הראווה המשקיף לרחוב,
ינקתי מכוס מהבילה עם ענני קצפת מתוקה טבולים בקפאין.
ניגבתי את האדים שהקפה שלי יצר על הזכוכית השקופה
ודרכה התבוננתי בך, בלחייך הסמוקות מהקור,
מחפש מחסה תחת סככת הבד האדומה ולא מתיקות לפה.
אהבתי אותך באותו רגע יותר מבכל רגע שבו אהבנו שנינו ביחד
כי נטפת מים, והיית כל כך יפה
ומשום מה, מכחול עיניך נשבה עצבות
שרק אני ראיתי.