באותה עת שישבתי על המיטה הגדולה, כולי לבד, וצפיתי בטלוויזיה
בחדר של אח שלי, הכתה לי המציאות בפרצוף. בדיוק בזמן הזה היא
נחתה עליי. לא ידעתי מאיפה זה בא לי, ולא יודעת אם כבר
התאוששתי עד הסוף. אבל מה שאני כן יודעת, זה שזה ממש, אבל
באמת, כואב - כשזה קורה. כשבאה ממולך כזאת מציאות במהירות
השווה כמעט למהירות האור, ובכזה כוח - ברור שזה יכאב. דמעות
חמות החלו זולגות במורד פניי. אני לא בוכה הרבה בכלל, וזה מה
שהיא עשתה לי. וכמובן שזה לא הפסיק שם, לא.
לא הספיק לה רק להכות, לסטור לי כך בפתאומיות מבהילה שכזו על
הפנים, זה לא הספיק לה. היא גם הייתה חייבת לפרוץ אל תוכי.
לחבל אפילו עוד יותר. היא קרעה חור בבית החזה שלי, וחפרה לה
בור עד שמצאה את מה שחיפשה. לא היה אכפת לה שבתהליך, היא מחצה
לי את הריאות הצידה, ואף שברה לי מספר צלעות. הלב היה מה
שחשוב לה, והיא חפרה בברוטליות עד שהגיעה אליו. לרגע היא
התבוננה בו, כמו פעוט סקרן, שעוד לא ראה מאום, והכל מעניין
אותו. החזיקה אותו בידה כשהוא עוד בתוך גופי, בעוד הוא פועם לו
ככה בתמימות שכזו, לא מודע אפילו לפגיעות העצומה שלו, לחוסר
האונים...  והפרצוף המרושע, האכזרי של המציאות הביט לי
בעיניים, שנייה לפני. . .
                             

       
וזה כל כך כאב. הגוף שלי כולו התפתל בכאבי תופת בעת שלבי המסכן
נותר מפרפר ומחרחר ונלחם על חיי. צעקתי, זעקתי מבפנים לעזרה.
אך מכיוון שזה כאב יותר מידי בכדי שהזעקה תצא לאוויר העולם, אף
אחד לא שמע את קריאתי, ואיש לא בא. ונשארתי לבד להתמודד עם
הכאב. הלב שלי היה קרוע ומחורר.
וזה, תאמינו או לא - גם זה לא הספיק לה, למציאות הנוראה הזאת.
היא הביטה בי, נעמדה כמעט מעליי, וליקקה את שפתיה בשקיקה -
במעין ציפייה חולנית שכזו. "אולי היא תיכנע, בשיא?", חשבתי,
ובעיקר, קיוויתי לעצמי באותו הרגע. אוי, כמה שאני הייתי טועה
- זה אפילו כמעט מצחיק. את טעותי גיליתי אחרי כמה שניות -
שנראו לי כנצח כי היא בהתה בי ולא ידעתי בדיוק איך לפרש את זה,
ופחדתי. פחד מוות ממש. ואז, בהינף יד מהיר כברק, היא תפסה
ואחזה לי בדיוק באמצע הגב, בעמוד השדרה. מייד הבנתי לאן זה
מוביל, ומה המטרה העיקרית והאחרונה שלה לגביי, אך הפעם, נלחמתי
חזרה. אני לא אתן למציאות הזאת לשתק אותי. "אני לא אתן לך לשתק
אותי!!!" - צעקתי עליה מבפנים, כי עדיין הייתי בכאבים ולא
רציתי לבזבז יותר מידי אנרגיה.  "מציאות אפשר לשנות! מציאות
אפשר לשנות! את אמנם נוראה אבל אני לא אתן לך לשתק אותי!.". .
. ואלו היו מלותיי האחרונות, לפני שנפלתי לתרדמת כלשהי. . .
                         

וכשפקחתי עיניי, היה זה בוקר. נרדמתי עם השלט ביד.
ידעתי שהיא תחזור, אם היא לא כבר הגיעה. אבל גם ידעתי שעכשיו
אני קצת יותר חזקה מקודם. כי אני יודעת שהיא לא באמת יכולה
להרוג אותי.
אז, מבחינתי, ניצחתי.
המציאות לא שיתקה אותי.