וזה כל כך כאב. הגוף שלי כולו התפתל בכאבי תופת בעת שלבי המסכן
נותר מפרפר ומחרחר ונלחם על חיי. צעקתי, זעקתי מבפנים לעזרה.
אך מכיוון שזה כאב יותר מידי בכדי שהזעקה תצא לאוויר העולם, אף
אחד לא שמע את קריאתי, ואיש לא בא. ונשארתי לבד להתמודד עם
הכאב. הלב שלי היה קרוע ומחורר.
וזה, תאמינו או לא - גם זה לא הספיק לה, למציאות הנוראה הזאת.
היא הביטה בי, נעמדה כמעט מעליי, וליקקה את שפתיה בשקיקה -
במעין ציפייה חולנית שכזו. "אולי היא תיכנע, בשיא?", חשבתי,
ובעיקר,
קיוויתי לעצמי באותו הרגע. אוי, כמה שאני הייתי טועה
- זה אפילו כמעט מצחיק. את טעותי גיליתי אחרי כמה שניות -
שנראו לי כנצח כי היא בהתה בי ולא ידעתי בדיוק איך לפרש את זה,
ופחדתי. פחד מוות ממש. ואז, בהינף יד מהיר כברק, היא תפסה
ואחזה לי בדיוק באמצע הגב, בעמוד השדרה. מייד הבנתי לאן זה
מוביל, ומה המטרה העיקרית והאחרונה שלה לגביי, אך הפעם, נלחמתי
חזרה. אני לא אתן למציאות הזאת לשתק אותי. "אני לא אתן לך לשתק
אותי!!!" - צעקתי עליה מבפנים, כי עדיין הייתי בכאבים ולא
רציתי לבזבז יותר מידי אנרגיה. "מציאות אפשר לשנות! מציאות
אפשר לשנות! את אמנם נוראה אבל אני לא אתן לך לשתק אותי!.". .
. ואלו היו מלותיי האחרונות, לפני שנפלתי לתרדמת כלשהי. . .
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.