מצאתי את עצמי אבודה
שקועה עמוק בין האפלה
מצאתי את עצמי בתוך מבוך
והוא כה מפותל וארוך
בכיתי עם עצמי בלי אף אחד
ואיש לא הושיט לי יד
צעקתי בכל כוחי לעזרה
אבל אף אחד לא שמע
הסתכלתי לצידי, סגורה
בין שתי חומות ברזל עטופה
רצתי חזק בכל כוחי
ואפילו לא מצאתי את עצמי
עצמתי עיניים, נשמתי עשר נשימות
ואת הדרך עדיין לא יכולתי לראות
דמעה ירדה ונפלה לאדמה
כנארה שהבנתי שאני אבודה
לפתע האדמה התחילה להתנוענע
לא הבנתי מה מכך משתמע
בכמה רגעים נפתח פתח ובו אש בערה
והאש כמו בלבי השתוללה כסערה
ואני קפצתי פנימה עמוק וגופתי נשרפה
נשארו לי רק הלב והנשמה
רציתי רק לצאת ולברוח
את כל מה שחויתי ביקשתי לשכוח
ואז מאחד הפיתולים המפחידים
יצאת אתה עם כמה חיוכים מזויפים
חיבקת אותי למשך זמן ארוך
הסברת לי שאין יציאה מהמבוך
שהמבוך הזה הוא החיים
וצריך ללמוד לעבור בפיתולים הנכונים
שאסור לדאוג למרות שלפעמים כואב
ושתמיד ישאר לי דבר אחד והוא הלב
חיכתי אליך, וחזרתי למציאות
חייתי שוב ומסביבי אנושיות
והכאב כבר לא היה כה גדול וארוך
כי ידעתי שאני לא לבדי במבוך