אני דרדר בשדה חמניות, אני פרח עצוב בשדה של שמחות.

אני פוקחת עיניים לעוד יום של כאב, פוקחת עיניים לעוד יום
מפוצץ  בצורך להבנת הלב.
בשדה כבר אט אט מתעוררות החמניות, כל אחת עם חיוך רחב- עלי
מסתכלות ואני יודעת שהן לא מבינות, סתם מקנאות.
קרני השמש השורפות מכות בחוזקה בנשמתי וזה מרגיש כאילו מחדירים
מסמרים חדים עמוק לתוך גופי.

כבר חצות היום חם , צורב ויבש. עוד מעט אנבול לי עם מים לא
אשתה. עוצמת עיניים מחכה שעוד יום יחלוף והן מסתכלות עלי
מתלחששות, צוחקות.
ואני בוכה בוכה חזק ואף אחד לא רוצה לשמוע, כולם ממני מתרחקים
אף אחד לא רוצה בי לנגוע. אני מתעלמת מהכול מנסה לשכוח אך לא
מצליחה, כל שניה קלילה נראת לי כמו מיליון שנה.

לפתע שקיעת השמש משתקפת לי בעיניים  וכוכבים נוצצים עולים
בשמים.
הגיע הערב וגשם מתחיל לעצמו לו לרדת, החמניות לעצמן שותות אך
אלי הגשם לא מצליח לגשת. ואני כל כך צמאה מבקשת, מתחננת אבל אף
אחד לא רוצה לתת כי אל אף אחד אני לא מתקרבת.

צועניה יפיפייה מגיעה לשדה מחלקת לטיפות, האם אני חולמת או
שאני באמת מצליחה לראות?!
והיא עוברת פרח אחר פרח מתקדמת לאט וכל פרח מלוטף מתענג בשמחה.
והיא מתקרבת אלי עוד מעט היא תגיע, בלבי השמחה גואה אולי את
הכאב היא תוכל להרגיע.
והיא עוברת פרח אחר פרח בשביל המוביל אלי, מחכה לה, מחכה שהיא
תרגיש את נשמותי.
והנה היא סוף סוף מגיעה ואני מחיכת אך במקום לנשק אותי, עלי
היא דורכת. ורגלה רומסת אותי בחוזקה וכואב לי נורא, יותר בלב
עצמו מאשר המכה.
ואני צורחת, צורחת חזק למה אני כל כך שונה למה אף אחד לא יכול
לגלות הבנה.

בינתיים החמניות בשדה כבר בשקט ישנות, ואני נשארתי לעצמי בשקט
לבכות. חושבת- איך שלכל חמניה קבוצת אמונה תומכת ולמה אני לא
מצליחה אף פעם משתלבת.

אני מרגישה צביטה חזקה בלב, הבדידות את נשמתי קורעת והפחד
כואב. אני מרגישה שאני מתחילה לנבול, עוד מעט אמות, עוד מעט
אפול.
אני רק פרח בודד והן לא מבינות שמאחורי השוני מסתררים באמת
רגשות. וזה לא ישתנה, הן לא ידעו את המחשבות כי אני בסך הכול
דרדר נבול בשדה של חמניות מנובלות.