"רון..." נשמע קולה של קארין, והוציא אותי מקיפאוני. לא
האמנתי שקונצרט יכול לרתק אותי עד כדי כך, ובטח שלא הקונצרט
המסוים הזה. עד אותו הרגע תמיד ראיתי בקונצרטים משהו סתמי (הרי
אני יכול לקבל את אותו אפקט מוסיקלי גם ממערכת הסטריאו שלי
בבית), אך בקונצרט הזה היה משהו מיוחד או יותר נכון מישהי
מיוחדת, נגנית הכינור שישבה על כסא בקדמת הבמה. היא הייתה
שקועה בנגינתה, ואצבעותיה ריחפו על פני המיתרים בתאום מושלם עם
הקשת שבידה השנייה.

"רון, מה יש לך היום?" קולה של קארין קטע את חוט המחשבה שלי
בשנית. האמת היא שהתנהגתי בחוסר רגישות מסוים, אחרי הכל קארין
ואני יוצאים ביחד כבר די הרבה זמן. אכן, היו רגעים בהם חשבתי
שמצאתי את האהבה הגדולה של חיי, אבל בזמן האחרון "זה כבר לא
זה".  אני מתחיל להרגיש כמו אדם נשוי. אולי המשפט "זה לא שאני
מפחד ממחויבות" נשמע נדוש משהו, אבל במקרה הזה, המחויבות אינה
הבעיה שלי. למעשה, באותו הרגע לא הטרידה אותי מע' היחסים שלי
עם קארין, אלא אותה כנרית מופלאה. היו לה פנים של מלאך, פנים
כה עדינות, שמאחוריהם חייב לעמוד בן-אדם מקסים. כך הייתי שקוע
בקונצרט עד לסופו, ואז, כשנשמעו מחיאות הכפיים, ואנשים החלו
לעזוב את האולם, פנינו גם אנחנו לעבר היציאה. בעודנו חולפים על
פני הבמה בדרכנו החוצה, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי לאחור
והופתעתי לגלות את אלון, שהגיע אלינו למשרד לפני חודשיים. הוא
היה צעיר אמנם, אך ותיק בעסקי הפרסום. למעשה, הוא היה אחד
מהרעיונאים הכי מבריקים שהכרתי.

- "מה שלומך?" קידמתי את פניו.
-  "בסדר גמור. נו, אז נהנית מהקונצרט?". הנהנתי בראשי.
- "בוא, אני רוצה שתכיר מישהי, זוהי דניאל..."  אמר בהציגו
לפניי בחורה תמירה, בעלת שיער גולש בצבע חום ערמוני. זיהיתי
אותה מייד כאותה כנרית מדהימה. דניאל הושיטה יד לבנה לפנים,
ואני מיהרתי ללחוץ את ידה. היה לה מגע רך ונעים, למרות שציפיתי
שאצבעותיה יהיו מחוספסות מהנגינה.

- "המממ..." כחכחה קארין בגרונה.
- "את קארין אתה מכיר!?" נזכרתי להציג את בת זוגתי.
- "קארין, אלון ודניאל..." הכרתי ביניהם.

ניתן היה לראות על פניה, שקארין לא הייתה מרוצה מכל העניין.
בדרך הביתה קארין לא הוציאה הגה מפיה, רק צפתה בבתי המגורים
שחלפו לנגד עיניה. הרגשתי ריחוק תהומי במבטה, כאילו היא יכולה
לקרוא את מחשבותיי. ידעתי שמעתה ואילך יחסינו כבר לא ישובו
להיות כשהיו, וקארין מצידה הסכימה בשתיקתה. הורדתי את קארין
בביתה ופניתי לביתי. כשהגעתי לדלת נזכרתי שאני צריך להוריד את
הכלב לטיול. רעם הוא כלב כנעני די גדול, ואני מגדל אותו מאז
שהיה גור. בדרך כלל, אחותי עוזרת לי לטפל בו, אבל לאחרונה יש
לה פחות זמן בגלל הלימודים, אז אני מטפל בו לבד. רעם היה מלא
מרץ מתמיד ולא הפסיק לקפץ ולכרכר סביבי. היה זה כאילו הוא ידע
שיש לי מצב רוח מיוחד היום. יצאתי לעבר הרחוב, וקול חיכוך
הרגליים של רעם מלווה את צעדיי. הסתובבנו כמספר דקות באזור
הבניין, אבל רעם לא מצא מקום "ראוי" לעשיית צרכיו, ולכן החלטתי
לטייל איתו לזמן מה, אולי מעט פעילות פיזית תרגיע אותן.כשפניתי
לרחוב וייצמן הופיעה דמות אישה מהקצה השני של הרחוב, על רקע
האור הצהבהב של פנסי הרחוב הישנים נראה היה שהיא נסערת. תנועות
ידיה היו חדות ומהירות, צעדיה חפוזים ומתנודות ראשה הנחתי שהיא
מדברת אל עצמה, ספק בוכה אפילו. היה בה משהו מאד מוכר, וכשהיא
חלפה על פניי ניסיתי להתבונן בפניה, אך ראשה היה מורכן.

"סליחה!" קראתי לעברה בתקווה שהיא תסתובב ואני אוכל
להביט.בפניה, ורעם הוסיף נביחה ידידותית משלו. האישה קפאה לרגע
וסובבה את ראשה, היה זה רעם שזיהה ראשון (אולי בזכות חוש הריח
שלו), והתחיל לכשכש בזנב ולנבוח בעליצות. לקח לי מספר שניות
ואז סיננתי בהפתעה  "קארין, מה קרה?". קארין עמדה שם רועדת,
מנסה לנגב את פניה הרטובים מדמעות בעזרת שרוולי הבלייזר שלה.
היה זה ליל סתיו קריר אמנם, אך לא היה צורך בבלייזר. ללא מילים
ניגשתי אליה, לקחתי את ידה בידי, ופניתי לשבת על ספסל בגן
הציבורי הסמוך. שחררתי את רעם לשחק בדשא (לזכותו יאמר שהוא
יודע מתי להניח לי לנפשי) והתיישבתי לצד קארין, שבלעה את רוקה
והחלה לדבר. היא דיברה בלחש, ובהפסקות שלקחה על מנת לנשום אויר
יכולתי לשמוע את הרוח משחקת עם העלים שבצמרות העצים. אותה
בריזה קיצית חדרה מבעד לכפתורי חולצתי, והעבירה בי צמרמורת
קלה, אך אהבתי את ליטופה הנעים על פניי.

- "אנחנו צריכים לדבר, בדיוק הייתי בדרך אליך" אמרה. אף על פי
שידעתי בפני מה אני עומד, שאלתי למה היא התכוונה. היא השיבה
שהיא רוצה שנדבר עלינו, על מה שעומד לקרות הלאה.
- "קרה משהו?" היתממתי בניסיון למשוך זמן.
- "אתה יודע יפה מאד על מה אני מדברת, אולי אתה היית שקוע מדי
"בקונצרט", אבל אני ראיתי את הבעת פניך כשהסתכלת עליה"
וכשסיימה את המשפט הבנתי שאין טעם בתירוצים.
- "אני מצטער, אני מבין שפגעתי בך, אבל אני רוצה שתדעי שאת מאד
חשובה לי" אמרתי, וליטפתי קלות את פניה הרטובות. היא נראתה מאד
חמודה כך, כשעיניה מנצנצות לאור הכוכבים, ושערה השחור מתפזר
ברוח.
- "השאלה היא אם אתה אוהב אותי או לא? אמרה והפנתה את ראשה.

אין ספק שקארין שיחקה משחק מלוכלך. דווקא היום כשהייתי צריך את
השקט כדי להחליט לגבי העתיד, היא מבקשת ממני לתת לה תשובה כה
חותכת. אולי זה לטובה שהיא מחייבת אותי להחליט, אבל אני הייתי
מעדיף לחשוב על זה ללא עיניה החודרות שבוחנות את הבעות פניי.
ידעתי שאין דרך חזרה מהנקודה שאליה הגענו, במעין פלשבק עברו
לנגד עיני שמונת החודשים האחרונים: נכון היו לנו את הרגעים
הקשים, אך לכל זוג יש מריבות. מצד שני היו לנו זמנים נהדרים
ביחד, רגעים נפלאים בהם הרגשתי כאילו נועדנו האחד לשני. נאנחתי
קלות.

- "קארין" פתחתי והחזקתי את ידה, "היו לנו רגעים נפלאים ביחד,
וכנראה שהיינו יכולים להמשיך ליהנות זו בחברת זה, אבל לאחרונה
חשבתי על מה שעברנו, ועלו בליבי סימני שאלה. את בחורה
נפלאה..."
- "טוב, אני יודעת לאן זה מוביל" הפסיקה אותי קארין כשדמעה
חדשה עושה את דרכה לאורך פניה. נפרדנו כידידים, אם אכן קיים
מושג שכזה.

למחרת בבוקר "קמתי על צד שמאל" כמו שאומרים. מהרגע שניסיתי
להרים את הראש מהכרית ידעתי שהיום עדיף שלא אנסה לקום כלל. רעם
התקרב למיטתי ולקק את לחיי עם לשונו הלחה. ניערתי אותו מעליי
וניסיתי להתיישר. ראשי היה מאד כבד, לכן גררתי את עצמי למטבח
והכנתי לעצמי כוס קפה; כמות קטנה משלוש כפיות כבר לא משפיעה
עליי, ככה זה אצלנו אנשי הבוקר. חלפה בראשי המחשבה להתקשר
לעבודה ולהגיד שאני חולה, אבל היום הייתה אמורה להיערך פגישה
עם לקוח חשוב באמת, וזו תהיה טעות מצדי לא להגיע. מצד שני,
במצבי הנוכחי, קשה לתאר כיצד אני מותיר רושם חיובי על מישהו.
הצצתי לתוך המקרר וניסיתי לאתר משהו לאכול. בחרתי בבייגל אותו
שלפתי, והשלכתי לתוך הטוסטר-אובן. בינתיים ניגשתי ומילאתי את
קערת האוכל של רעם בונזו טרי. בדרך כלל,  לא מזדמן לי לתת לרעם
אוכל טוב, כלומר שאריות, משום שאני לא מרבה לבשל, ואף פחות מזה
לארח. התלבשתי ושתיתי את הקפה שבינתיים הספיק להתקרר מעט,
ויצאתי מהבית. בחדר המדרגות פגשתי את קרן, סטודנטית לתיאטרון
שגרה בקומה מעלי. היא חזרה בדיוק מהג'וגינג שלה, לבושה טייץ
בוהק שהבליט את חיטובי גופה. כשהתחלתי לצאת עם קארין היא הראתה
התעניינות מסוימת, אך נאלצתי להתעלם מהרמיזות.

- "מה שלום קארין?" שאלה (קארין גרה בשכנות לידיד טוב של קרן)
- "קארין בסדר, תודה" מלמלתי בניסיון לא להאריך בדברים בעודי
ממהר לעבודה.
- "מה קרה? מי מת?", חזרה אחרי, וחיקתה את קולי. "אתם עוד ביחד
בכלל?"  קרן תמיד היתה מהירת תפיסה.
- "נשב על כוס קפה ונדבר על זה כשאני אחזור מהעבודה"
- "קבענו, זה רשמי! עכשיו לך, שלא תאחר לעבודה חמוד" צבטה את
לחיי. אהבתי את רוח החיים השובבית שלה.

ירדתי למטה ופניתי לעבר החנייה. הבניין שלנו היה מאותם בניינים
יחידי סגולה בתל אביב אשר להם מקומות חניה לכל הדיירים. ניגשתי
לעבר הרנו האדומה שלי. אני אוהב אותה, את הקליאו התל אביבית
שלי. מכונית עירונית לכל דבר: יפה, זריזה והכי חשוב, קטנה.
תכונות אלו חסכו לי לא מעט שעות שיטוט ברחובות בחיפוש אחר
חניה.

לעבודה הגעתי תוך 54 דקות (הפקקים הארורים). 5 דקות נוספות לקח
לי למצוא חנייה, כי בניין העבודה נמנה על אותם בניינים יחידי
סגולה. כשנכנסתי למשרד ברכתי לשלום את שלומית, המזכירה שלנו,
ופניתי לעבר המשרד שבו אני עובד. כבר הרבה זמן מבטיח לי גלפמן,
הבוס שלי, שאני אקבל משרד משלי, אבל בינתיים אני חולק את משרדי
עם יעל, שמרכזת את העבודה מול הלקוחות. אם היה מדובר באדם אחר,
אולי הייתי מוכן לוותר על משרד משלי, הרי בסך הכל אני מעדיף
לעבוד בסביבת אנשים, ליהנות מהאפשרות לחלוק מחשבות שצצות מדי
פעם וכו'. אבל בנוגע ליעל, מדובר בסיפור שונה. הכרנו עוד
באוניברסיטה שם למדנו יחד  מינהל עסקים. בהתחלה דווקא היו
בינינו יחסים טובים, אפילו על סף רומנטיים, לפחות עד אותה
יציאה אומללה שיצאנו ביחד. זו הייתה אחת מאותן יציאות שבהן שום
דבר לא הולך: המכונית שלי נתקעה, אז הגעתי אליה באיחור,
כשהגעתי אליה הביתה התברר שהפרחים שהבאתי לה היו הסוג היחיד
שאליהם היא אלרגית. אולי אם הייתי צופה על כל ההתרחשויות האלה
מהצד זה היה משעשע, אבל באותם רגעים במסעדה ביפו, כאשר יעל
התחילה להתגרד ולהתעטש כל הזמן, ניסיתי להתחמק מהמבטים התוהים
שנשלחו לעברנו. מהרגע שהגעתי אליה יחסה אליי היה קר ומתנשא.
יתכן שהייתי מרחם עליה לולא התעקשה להדגיש את אשמתי בכל
בעיותיה בחיים. לא שבתי לראות אותה למשך תקופה ארוכה,  עד שיום
אחד הגעתי לעבודה ומבעד למחיצה שבאמצע המשרד שלי נשמע עיטוש
מוכר. אז נכנס הבוס והציג את העובדת החדשה במשרדנו. מאותו היום
לא דיברנו על אותה פגישה, יותר נכון לא דיברנו על שום דבר
שאינו קשור ישירות לעבודה. לא פעם חשבתי לבקש לעבור למשרד אחר,
אבל מכיוון שכרגע יש מחסור במקום אצלנו חברה, הרעיון נשאר בגדר
משאלה בלבד.

- "אהה רון, בדיוק האדם שחיפשתי" קולו של אלון קטע את
מחשבותיי. הייתי שקוע כל-כך עד שלא שמתי לב שהגיע זמן הפגישה
החשובה שהייתה אמורה להיערך היום.
- "נו, אז מה אתה אומר עליה?" שאל אלון בעיניים בורקות.
- "על מי?" התקשתי לעקוב אחריו
- "על דניאל כמובן, אתה יודע, הכנרית. חמודה לא? אגב, היא אמרה
שאתה חמוד."
- "רציתי באמת לשאול אותך מאיפה אתם... היא אמרה שאני חמוד?"
- " כן, היא די התאכזבה כשראתה את קארין איתך". חשבתי לספר לו
את החדשות, אבל נמלכתי בדעתי.
- "מה הקשר ביניכם?" שאלתי לאחר מספר שניות.
- "אתה זוכר הרי שאימא שלי בהנהלת הפילהרמונית, אז היא הזמינה
אליה לארוחת ערב מספר מהנגנים המובילים. למען האמת אני יוצא עם
אחת מנגנות הצ'לו". בלעתי את הרוק, נשמתי נשימה עמוקה, ועזבתי
את שולחני.

הפגישה עם הלקוח עברה יפה, הלקוח נראה מאד מרוצה כשאני ואלון
עברנו על הצגת הרעיון שלנו. באופן כללי אני ואלון הסתדרנו ממש
טוב, היינו מוציאים אחד לשני את המילים מהפה. לפעמים, בזמן
גיבוש הרעיון הכללי, כל אחד מאתנו משך לכיוון מטורף משלו, אבל
מול הלקוחות תמיד הצגנו חזית אחידה. בהפסקת הצהרים סיפרתי לו
על אמש. לא נכנסתי לפרטים הקטנים, ואלון הבין שאין טעם לבחוש
בנושא.
- "טוב אני אדאג שלא תישאר רווק לזמן ממושך" ענה בביטחון.

בשעות הערב, מעודד מעט בעקבות הפגישה המוצלחת עם הלקוח, חזרתי
הביתה. פתחתי את דלת הדירה שלי, תיק הג'יימס-בונד שלי נפל מידי
אל  הרצפה, השלכתי את העניבה, שנדמה היה שכבר השאירה סימן אדום
על צווארי, לעבר הכורסא. פשטתי את הבגדים, ליטפתי את רעם שבא
להגיד שלום לאחר יום שבו הוא לא קיבל התייחסות, וניגשתי
להתקלח. המים קלחו בחוזקה על ראשי. הרגשתי כאילו אני עובר
דיקור סיני בגבי, הבטתי אל הנקבים הקטנים אשר בשפופרת הטוש,
והנחתי לזרם המים לשחק בשרירי פניי. אני טיפוס של מקלחת בניגוד
לאמבטיה. אולי זה אמור להגיד משהו על האופי שלי, לפחות כך ניסה
להסביר לי ידיד שלמד פסיכולוגיה. עטפתי את עצמי במגבת, ויצאתי
מהמקלחת. רעם עמד מולי, כשכש בזנבו והחל ליבב. מסכן, נאלץ
להתאפק כל היום. "טוב, אני רק מתלבש ואז יורדים לטיול" המילה
האחרונה הסבה לו אושר רב, והוא החל לכשכש בפראות. הבטתי על
צלחת האוכל שלו וראיתי שהוא לא נגע בה, לקחתי קצת בונזו ביד
וניסיתי להאכיל אותו, אך ללא הצלחה. "בטח אחרי ריצה הגונה יהיה
לו יותר תאבון" חשבתי לעצמי. גם אני לא סבלתי מעודף תאבון,
למרות שבמהלך כל היום אכלתי רק סנדביץ' עלוב בקפיטריה. שמתי
עלי ג'ינס וטי-שירט וירדנו למטה. חציתי את הכביש לעבר גן
השעשועים הסמוך. הייתה זו שעת דמדומים וגן המשחקים היה מיותם.
הייתה זו השעה שבה כל ההורים קוראים לילדים שלהם לבוא לאכול
ארוחת ערב. רק ילדה אחת עמדה שם עם כלב הזאב שלה. רעם הבחין
מיד בכלב, והתחיל לרוץ כשהוא גורר אותי אחריו. ברגע שניגש לכלב
השני, הם החלו במחול רחרוח משותף. לא עבר זמן רב עד שהתברר סוד
ההתעניינות המשותפת, זו הייתה כלבה. שחררתי את רעם ופניתי לעבר
הספסל. שני הכלבים שיחקו יחד בארגז החול, נראה היה שאין רודף
ונרדף קבועים, אלא הם מבצעים החלפות מדי פעם. רעם התפלש בבוץ
ובהה בחברתו, שמיד רצה והצטרפה אליו, וכך הם התגלגלו ביחד
כשראשו האדמוני רוכן מעליה ומלקק את חוטמה. כעבור כחצי שעה,
לאחר שהזוג הספיק גם לחלוק חוויות מבית השימוש, חזרנו הביתה.
רעם הסתער ברעבתנות על קערית הבונזו שלו, ואני הדלקתי את
הטלוויזיה.

כך ישבתי כשעה, בוהה בטלוויזיה. אני חושב שזו הייתה קומדיה אבל
לא צחקתי אז אולי לא. חשבתי על האירועים של היממה האחרונה,
אולי טעיתי כשנפרדתי מקארין. המשכתי לבהות בטלוויזיה, והרגשתי
כאילו מישהו מנסה לסגור בכוח את עפעפי. בדיוק עלתה תכנית שאני
וקארין אהבנו לצפות בה ביחד, היינו תמיד יושבים מכורבלים אחד
בשני ומגיבים: כשהגיבורה צחקה, צחקנו איתה, וברגעים העצובים
קארין הייתה אוחזת חזק בידי. הו, הלוואי והיא הייתה כאן לצידי.


דפיקה בדלת, קמתי וניגשתי לפתוח. מאחורי הדלת הופיעה קארין.
הופתעתי, אמנם חשתי צורך להיות קרוב אליה, אך לא חשבתי שמשאלתי
תתממש.
- "אני חייבת לדבר איתך" אמרה בלחש.
- "גם אני רציתי..." קארין קרבה את שפתיה לפי ונשקה לי. דגדוג
נעים התפשט בכל גופי. מיד מצאנו את עצמנו מתנשקים בלהט. נפלנו
מעבר למשענת הספה, אך שפתינו לא נפרדו. ליטפתי את שיערה, שהיה
רך כמשי, ואמרתי לה שאני אוהב או..

צלצול הדלת הלם באוזניי באותו הרגע כאזעקת אב"כ. פקחתי את
עיניי וניגבתי את המצח, שהיה שטוף זיעה קרה. כיביתי את
הטלוויזיה שפעלה בקול חזק מאד וניגשתי לעבר הדלת. הייתה לי
הרגשת דה ז'ה וו נוראה. פתחתי את הדלת ומצאתי לפניי את קרן.
היא החזיקה בידה קופסא של קפה ושני ספלים גדולים.
- "הטלוויזיה שלך הפריעה לי להקשיב למוסיקה אז הבנתי שאתה
בבית, וחוץ מזה קבענו לא?
פתחתי את הדלת לרווחה והזמנתי אותה פנימה. בעודה חולפת על פני
קלט אפי את הניחוח המשכר אשר עלה משערה. תמיד שאלתי את עצמי
הכיצד שערן של בחורות מדיף ריח המקהה את חוש ראייתי, בעוד
כשאני משתמש בשמפו כעבור שעה לא נותר כלל. ניסו להסביר לי פעם
שבחורות שמות מסיכה על השיער לאחר המקלחת, ואולי זה עניין של
כמות השיער, אבל אני מאמין שזה פשוט אחד מהדברים שמבדילים נשים
מגברים. בעודי הוגה בניחוח שיערה החל ריח אחר לשטוף את נחירי,
ריח הקפה שעלה מהמטבח. סגרתי את דלת הבית שנשארה פתוחה למשך כל
הזמן הזה.
- "הנה, קח. מצטערת שלא הבאתי משהו לכרסם" הושיטה לי קרן מאג
קפה אחד ולגמה מהספל שבידה. הושטתי את ידי לעבר הקפה כאשר לפתע
התרופפה אחיזתה של קרן, והקפה הרותח נשפך על היד שלי. משכתי את
ידי במהירות וסיננתי קללה עסיסית.

- "תן לי לראות את האצבע" תבעה בהפגנתיות של אימא פולניה,
ומשכה את האצבע מפי. מגע אצבעותיה היה עדין, אפילו דגדג קלות.
קרן משכה את אצבעותיי לעברה ונשקה להן ברכות.
- "עכשיו יותר טוב?" חייכה.  השבתי בחיוב והרגשתי את פניי
מתמלאות באדום אדום הזה. קרן המשיכה ללטף את ידי ברכות, ואז
רכנה קלות לעברי.
- "קרן, אני לא חושב שזה רעיון טוב" לא האמנתי למילים שיצאו
מפי, הרי באותו רגע חיפשתי קרבה, וקרן היתה מושלמת לצורך זה.
- "אין בעיה חמוד, לא בוער לי" גיחכה. קרן נשענה קדימה וניגבה
את הנוזל שנקווה על הרצפה. חולצתה חשפה מראה שלא הותיר מקום
לדמיון.
- "אני צריך לזוז בקרוב, אז נמשיך בהזדמנות?" אמרתי בחטף. קרן
סידרה את חולצתה וקמה.
- "אתה חמוד כשאתה מנסה להתחמק, אתה יודע?" הודיתי לה, ופניי
שברו שיאים חדשים של אדמומיות.
קרן נפרדה ממני ופנתה לעבר דירתה. נאנחתי קלות, לא כל יום אני
מוצא את עצמי כל כך מבוקש. נשכבתי על הספה והודיתי על כך שמחר
המשרד סגור ויהיה לי קצת זמן לנוח.

קול משאית הזבל העיר אותי משנתי. נכנסתי להתקלח, ולאחר כעשר
דקות כבר עמדתי בחוץ, מנגב את טיפות המים האחרונות שנותרו על
גופי, כשהטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת ומן העבר השני נשמע
קולו של אלון:
- "מה נשמע? תגיד יש לך תוכניות להיום בערב?"
- "לא" השבתי בהיסוס מה.
- "זוכר את דניאל? נו, הכנרית מהקונצרט? בכל אופן אמרתי לך הרי
שאני יוצא עם אחת הצ'לניות, אז חשבנו שאולי נעשה את זה דאבל...
מה אתה חושב?
- "אני לא יודע..." השבתי.
- "בעצם למה אני בכלל שואל אותך" אלון שינה את הטון. "ראה זאת
כעובדה!"
- "בסדר" נכנעתי, אחרי הכל לא יזיק לי לבלות מעט ודניאל נראתה
לי מאד חמודה.
- "אז קבענו, תאסוף אותה ותהיה אצלי בסביבות 2200, מספר הטלפון
שלה הוא 03-5447630.
- "טוב אז נתראה אצלך" ניתקתי, והתחלתי לחייג את המספר שאלון
נתן לי.

- "הלו!" נשמע קול מצונן במקצת מעבר לקו.
- "שלום, דניאל נמצאת?" שאלתי בהיסוס.
- "שניה, אני כבר נודנת לך אותה" הוסיף הקול המצונן.
- "הלו?" נשמע קול עדין".
- "דניאל? אני לא יודע אם את זוכרת..."
- "רון? כן, אלון אמר לי שתתקשר, נו אז מתי אתה בא לאסוף
אותי?"
- "אהה.. איפה את גרה?" התעשתי אחרי שהישירות שלה הפתיעה אותי.

- " אני גרה ליד אבן גבירול, ברחוב משה שרת".
- "מה דעתך על 2100?" רציתי שיהיה לנו קצת זמן לדבר לפני
שאנחנו מגיעים לאלון, הרי ברגע שנגיע לשם, נהיה כבר חלק
מרביעייה.
- "נשמע מצוין, רק אל תצלצל בדלת, כי השותפה שלי הולכת
לישון".

הנחתי את השפורפרת ותחושה של חמימות החלה להציף את ורידיי.
הייתה לי הרגשה טובה לגבי הפגישה הזאת. מזגתי לעצמי ספל קפה,
והתיישבתי ליד שולחן העבודה שלי. עלעלתי בדפי הנתונים של
הפרויקט החדש שהוטל עליי. דקות השקט בבית בהן רעם היה יושב
למרגלותיי, ומלקק מדי פעם את כפות הרגליים שלי היו נפלאות.
הרגשתי שחסר לי דבר מה. "מוסיקה, כמובן!" נורה דמיונית נדלקה
מעל לראשי. ניגשתי לעבר המערכת ומערמת הדיסקים שהייתה זרוקה על
המדף בחרתי את הדיסק הראשון שנקרה בדרכי. בעוד קולה של ג'וני
מיטשל החל ללטף את עור התוף שלי, התיישבתי לעבוד. מספר רעיונות
החלו להציף את מוחי. לא רציתי שהפרסומת הזאת תהיה עוד אחת
מאותן פרסומות בנאליות ומתקתקות. מסיבה כלשהי כללו רוב
הרעיונות כלי נגינה כלשהו, ובחורה יפה במרכז במה ענקית ומסביבה
קהל עצום.

הרעיון התחיל להתגבש: בחורה מחזיקה בין רגליה צ'לו עליו היא
שוקדת בריכוז רב. הבחורה נמצאת עיצומו של הסולו לצ'לו באחד
הקונצ'רטים הידועים של ויואלדי, לצידה מונח משקה הפרות החדש.
בהפסקות בין קטעי הסולו שלה היא נוטלת את הבקבוק ולוגמת ממנו.
ככל שהקונצרט נמשך, הבחורה מאבדת מריכוזה, משהו מפריע לה והיא
מתחילה לנוע באי-נוחות מסוימת במקום מושבה. קולו של הקריין
נשמע ברקע: "לפעמים ברגעים הכי לא נוחים אנחנו מוצאים את עצמנו
עם צורך עז ללכת לשירותים". המצלמה מתמקדת שוב בפניה הסובלות
של הבחורה, שמבטה מופנה לעבר הרצפה שם מונח הבקבוק. קולו של
הקריין נשמע שנית: "וכשלחוצים נאלצים להחליט החלטות מהירות,
שתוצאותיהן העתידיות עשויות להיות הרות גורל". הבחורה מרימה את
הבקבוק מהרצפה ולוגמת את כל תוכנו. מבט של אושר מציף את פניה.
החיוך על שפתיה מוחלף במהרה במבט רציני משווע לעזרה, והבחורה
מכווצת את שפתיה במבט סובל. הקונצרט נגמר, ובמקום לקוד לקהל עם
שאר התזמורת, היא רצה לעבר היציאה. בצאתה מהאולם היא עומדת מול
שלט השירותים הנכסף וחולפת במהירות על פני קיוסק קטן העומד
בפינה. בהבחינה בקיוסק היא נעצרת ופונה לאחור, שם בין הבקבוקים
במקרר עומד לו בקבוק של המשקה החדש. היא רצה וקונה בקבוק נוסף.
ברקע נשמע קול הקריין שאומר: "בחיים יש מעט תענוגות ששווה
להתאפק עבורם".
בתור סקיצה ראשונית, היה זה רעיון לא רע בכלל, אך דרש עוד המון
ליטוש. אני כבר אספר על כך לאלון כשאראה אותו. הצצתי בשעון
והופתעתי לגלות שעברו 5 שעות, המערכת כבר מזמן סיימה לנגן,
והגיע הזמן שאני ורעם נאכל ארוחת צהרים. פתחתי את הפריזר כדי
לגלות שאין, פשוט אין לי שום דבר שראוי לארוחת צהרים. תוך רבע
שעה אני ורעם היינו מוכנים ליציאה, לאחרונה אני מוצא עצמי יוצא
לאכול בחוץ לעיתים קרובות, רק מתוך עצלות לקנות מצרכים. פתחתי
את הדלת וממעלה המדרגות הופיעה לה קרן.

- "לאן?" שאלה.
- "רעם ואני יוצאים לחטוף משהו לאכול, רוצה להצטרף?"
- "בשמחה, אבל יש לי רעיון טוב יותר, אני אבשל לשניכם ארוחה
ביתית".

מכיוון שהייתי רעב, והיה לי חסך תמידי של אוכל ביתי, הסכמתי
בשמחה, ועלינו לדירתה. קרן לבשה חולצת בטן ובטבורה התנוסס עגיל
קטן שהיה סקסי מאד לדעתי. מאד נמשכתי אליה, אך לנגד עיני ניצבה
כל הזמן דמותה המלאכית של דניאל. אני חייב לשמור על ראש צלול
אם אני רוצה להותיר עליה רושם טוב בפגישה הערב. אולי לעלות אל
קרן לא היה רעיון טוב. הסלון בדירתה היה קטן, כריות רבות היו
מפוזרות על הרצפה. קרן ניגשה למטבח והחלה להוציא מצרכים
מהמקרר.
- "תעסיק את עצמך בזמן שאני עובדת" אמרה ושלחה את רעם שכרכר
סביבה, לעברי. שלט הטלוויזיה היה מוטל בין הכריות. הרמתי אותו
והתחלתי לדפדף בין הערוצים. ריח משגע של רוטב עגבניות התחיל
לעלות מהמטבח, וכעבור חצי שעה ישבנו ליד השולחן, כשקולות
הלעיסה של רעם בוקעים מתחת לרגלינו. קרן הכינה צלחת ענקית של
ספגטי עם רוטב בעל ריח מתקתק. מיד קישרתי את הסיטואציה לסצנה
המוכרת מ'היפיפייה והיחפן'. אכלנו בשתיקה. פחדתי שהמשיכה של
אליה תגבר על כוח הרצון שלי.

- "מה אתה עושה היום?" שאלה כאילו ביכולתה לקרוא את מחשבותיי.
- "אני יוצא לדאבל דייט עם אלון מהעבודה, אתם מכירים נכון?"
- "כן, חברה שלי הכירה בינינו לא מזמן, הוא חמוד" השיבה
בעליצות.
המתח פג אט-אט בהמשך הארוחה, חשבתי על דניאל, המשיכה שלי אליה
הייתה מעין מאגיה בלתי מוסברת. קרן הניחה לי מעט אחרי ששמעה
שאני יוצא היום
- "כדאי שתמהר אם אתה רוצה עוד לצאת היום" פסקה.

הצצתי בשעון וראיתי שכבר מאוחר, קרן הסכימה לטפל ברעם, ואני
ירדתי בחזרה לדירה. מקלחת קרה הייתה בדיוק הדבר לו הייתי זקוק
על מנת לצנן עצמי מעט. ניגשתי לארון כדי לבחור משהו ללבוש. אם
היו שואלים אותי לגבי סגנון הלבוש שלי הייתי משיב כמובן 'ספורט
אלגנט', אבל במקרה הזה הרגשתי שאולי מגיע לדניאל משהו טוב
יותר. בחרתי מכנסי כותנה שחורים וחולצה אלגנטית ותוך חמש עשרה
דקות עמדתי לבוש ומוכן ליציאה. חניה מצאתי בדיוק ממול לבית
שלה. היה זה בית בן שלוש קומות, די מטופח. ניכר היה שמישהו
השקיע הרבה בגינה, שהייתה ירוקה ומלבלבת. יצאתי מהמכונית
ומהרגע שלחצתי על כפתור השלט של הרכב, אגלי זיעה החלו לשטוף את
פניי. מצאתי את עצמי משחק עם המפתחות של המכונית, מניע אותם
מצד לצד הלוך ושוב. קול ציוץ הציפורים, שבדרך כלל מותיר בי
תחושה נעימה, העביר מעין חלחלה בעצמותיי. היה זה כאילו לועגות
לכך שאני מזיע כמו מטורף. הוצאתי פיסת טישו מכיס המכנסיים,
וניגבתי את הפנים. צלצול הפעמון היה עליז ואף עודד אותי מעט,
אך פתאום תפסתי, הרי היא ביקשה ממני לא לצלצל בדלת משום
ששותפתה ישנה. הרי כל כך רציתי להותיר רושם ראשוני טוב.

- "רק רגע" נשמע הקול מעבר לדלת, וכעבור חצי דקה היא נפתחה.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי כך, ללא מילה, עד שאמרתי:
- "שש.. שלום יעל, אני מחפש את דניאל..." מולי עמדה יעל
בכותונת בית, עם אף אדום ועיניים שקועות במחפורותיהן.
- "ככ.. כן, רק שניה" אמרה כעבור מספר שניות של המתנה. המראה
של יעל העלה בי רחמים כלפיה, על אף שהיא הייתה מרשעת לרוב,
מראה סבלה לא הסב לי הנאה.
- "בוא תכנס, תרגיש עצמך בבית" אמרה והפנתה אותי לעבר הסלון.
- "אני רואה שהפעם לא הבאת איתך פרחים, אני משערת שהוכח שלא
משתלם לקחת את הסיכון." חייכה והשפילה מבט.
- "בקשר לפעם ההיא..." התחלנו שנינו, "קודם את" חייכתי.
- "טוב, אז בקשר לפעם ההיא, אני חושבת שלא הייתי הוגנת כלפיך.
לא היו לך כוונות רעות, ואני מודה שלא הקלתי עליך בלשון
המעטה". לא האמנתי שאי פעם נגיע לכך, אני ויעל מדברים בינינו.

- "רציתי גם אני להתנצל, מראש היינו צריכים לדחות את זה לפעם
אחרת, זה לא התאים להורוסקופ שלי". היא צחקה.
- "דניאל ביקשה ממני למסור לך שהיא מתעכבת מעט, היא עדיין
מתארגנת."

ישבנו כך בסלון, ללא מילה, עד שמהמסדרון הופיעה דניאל. היא
הייתה פשוט מהממת, לבושה בשמלה לבנה שהחמיאה לגזרתה, שיערה
ערמוני גלש על כתפיה.

- "אני מקווה שלא שיעמם לכם בזמן שהתעכבתי"
אני הייתי שקוע בעיניה המרצדות אז יעל ענתה בשביל שנינו:
"אנחנו עובדים ביחד, לא ידעת?"
- "את עובדת עליי!?" אמרה דניאל בהפתעה.
- "לא, אפילו למדנו ביחד באוניברסיטה!" השיבה יעל.

דיברנו קצת שלושתנו, ואני גיליתי ביעל את כל אותן תכונות טובות
שבזכותן היינו ביחסים כה טובים בזמן האוניברסיטה. אולי אותה
פגישה הייתה בעצם תאונה אומללה ששמה קץ לדבר טוב. הניגוד בין
שתיהן בלט. יעל ניחנה בחן טבעי, שיערה שטני, עיניה ירוקות,
רזה. פרט לעובדה שהייתה חולה, היא נראתה טוב, אך לא הייתה
מטופחת. מולה ניצבה דניאל, שכל קמט בבגדיה כאילו עוצב על ידי
גמדים קטנים אשר עמלו סביבה כל הלילה.
"אני הולכת לישון" אמרה יעל וניכר היה בעיניה שהיא חשה ברע.
יעל קמה והתקדמה לכיוון מסדרון צר, כפות רגליה נגררות על
הרצפה, ושובל של טישו נשרך מאחוריה. נשארנו לבדנו, אני והמלאך.
פשוט לא יכולתי להוריד את עיניי ממנה. היא הבחינה בבהייתי
והשפילה מבט. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לשאול אותה בנוגע
לנגינה, ובכלל על החיים. היו לדניאל חיים מאד מעניינים, היא
היתה נערת פלא ועוד בזמן בית הספר התיכון נשלחה לקונסרבטוריון
מיוחד לנגנים מחוננים. היא בילתה את חייה בדילוגים בין בירות
אירופה העתיקות. אחרי זמן קצר במהלכו ניהלנו שיחה ערה אודות
יצירות מוסיקה קלאסיות, הבנו שהגיע הזמן שנצא לפגוש את אלון
ובת זוגתו.

הפגישה עברה יפה, ועל אף שהיו רגעים שחשתי כאילו דניאל הבחינה
במבטים השקועים שנעצתי בה, הייתי ברקיע השביעי. בת זוגו של
אלון היתה חמודה מאד, ויתכן שאף היתה משאירה עלי רושם טוב
יותר, אלמלא נראתה כה אפורה לעומת הברק ששפע מדניאל. לאחר
הארוחה נפרדנו מאלון ופנינו לעבר המכונית.

- "מה עכשיו?" שאלה דניאל.
- "האמת היא שאנחנו קרובים לים" - ניסיתי את מזלי.

דניאל הנהנה, ואז נסענו יחד לחוף. הירח האיר מעל כמנסה להתחרות
במקור האור שישב לצדי על החול הרך. נשקתי לה ברכות על הלחי,
והיא החזירה לי חיוך שלקח אותי אחריו במסע של קסם. נשכבתי על
החול ודניאל טיפסה מעליי. התנשקנו ארוכות, ובהפסקות הנשימה
הבטתי אל תוך עיניה שסחפו אותי אחריהן. בתוך עיניה המרצדות
מצאתי את היקום כולו, והיא היתה הכוכב הבהיר ביותר בשמיים,
אותו כוכב אשר אליו תמיד נושאים ילדים מבטיהן ומקווים שמשאלתם
תתגשם. הרגשתי שאני פשוט מתגמד לעומתה. אמנם ייחסתי חשיבות רבה
לקסמי האישי, אולי רבה מדי, אך אצל דניאל הקסם קיבל משמעות
חדשה. ניערתי ברכות את דניאל מעלי והתחלתי להתפשט. דניאל נראתה
מבולבלת מעט, אך כשהתחלתי לרוץ לעבר המים היא לא היססה ורצה
במהירות אחרי. הגוף שלה היה מושלם, בדיוק כפי שהיה ניתן לראות
כשלבשה בגדים. בילינו במים כחצי שעה ואז חזרנו לחוף. הירח
העניק לנו את ברכתו, לפחות זו היתה התחושה שהתפשטה בי. הגלים
לחשו לעברנו מביאים עימם משבי רוח שקירבו את דניאל אליי. ישבנו
מכורבלים בחיפוש אחר חום והמשכנו לדבר. ככל שדיברתי איתה דניאל
נראתה יותר ויותר בלתי ניתנת להשגה. כה טהורה, כה מוכשרת. והיא
מצידה אהבה את המקום שייעדו לה שם ברקיע. היא אהבה את ההרגשה
הזוהרת, מעל כולם.

אולי זו הסיבה שאחרי שלושה חודשי נישואים מצאתי את עצמי במיטה
עם קרן. תמיד היא קראה את המחשבות שמתרוצצות לי בראש. רק לפני
רגעים מעטים ניכר היה שהיא קוראת את תווי פניי, מקשיבה לרחשי
גופי שעה שהיינו צמודים זו לזה. קור חדר לעצמותיי, דניאל עכשיו
בבית, חזרה הלילה מקונצרט בחו"ל. ואני נמצא פה, בחברת קרן,
שהייתה מוכנה להתמסר לי גופנית ונפשית. גופנית, כאמור לא גרר
שום התנגדות מצידי, אך, הנפש נשארה באמצע הדרך. כך, עם סיגריה
ביד, שכבתי לצד גופה החם של קרן. "מחר, אני נפגש עם יעל לארוחת
ערב" הרהרתי. החדר במלון כבר מוזמן, ולדניאל אין מושג. קשה
להבין איך אני מצליח לחיות עם עצמי. תמיד חשבתי שאני טיפוס
מתחשב, גבר של אישה אחת, מוכן להשקיע את כל מאודי בעתיד
המשותף. זה לא שלדניאל אין עתיד, להיפך, מקומה בשמיים מובטח...
מוטב לה בלעדי, לשתיהן... הידקתי את קצוות הסדין נשקתי לקרן
לשלום, וסגרתי אחרי את הדלת.