"אז מה אם שיקרתי?" אני שואלת אותך, מנסה להעלות על הפרצוף את
ההבאה המתוקה הזאת. התמימה, זו שאתה אוהב. אני מתקרבת אליך עוד
טיפה ומעבירה יד רכה על הלחי שלך.  משעינה את הראש על הכתף
שלך. מתפללת שלא תבין מה אני עושה. שלא תיראה עד כמה אני מודעת
לעצמי.  אתה מסתכל על כפות ידיים שלי, מקרב אותן לפניך ומנשק.
לאט, השפתיים שלך חמות, אבל לא הופעתי מהנשיכה שהגיע מייד אחר
כך. לא באמת הופתעתי. אתה מושך אותי לכיוון החדר שלי. אני
מזייפת חיוך מתחטא ומושלם, מקווה שזה יצליח. אתה לוקח עוד צעד
וסוגר אחרינו את הדלת, ופתאום אתה כבר לא כל כך בטוח בעצמך.
הפתעה, בשבילך- החבר האלים  והשולט . אתה בשטח הביתי שלי, בשטח
הכי ביתי שלי. בהיכל השינה הגדול.
החדר הזה חשוך כמעט תמיד. האור שמסתנן פנימה דרך החלון הופך
לארגמני ועמוק בהשפעת הווילון.  התקרה מהעץ יורדת, מכריחה
אנשים לגמד את עצמם או להתיישב. אפילו אתה נראה נמוך יותר
פתאום. ניראה שהחספוס האלים שלך מתפוגג באותה מהירות שקורי
שינה נטווים בקצוות עינך. הכתפיים שלך נישמטות ואתה נראה כאילו
הוציאו לך קצת מהאוויר. "עייף?" הפעם החיוך שלי אמיתי. אני
יודעת שכאן אני בטוחה. פושטת ידים והודפת אותך למיטה. צוחקת.
אני יודעת שכשתיגע בה העיניים שלך לא יעמדו יותר בפיתוי
ויעצמו. ושאני אוכל אפילו להתכרבל ולישון לידך. כי כשנכנסים
למיטה כזאת רוצים רק לישון. ושכשישנים במיטה כזאת רוצה השינה
להישאר לנצח.  וכבר אתה ברשת שלי. אני הייתי הפיתיון אבל אתה
נתפסת בלי לנגוע בי אפילו.
כשתתעורר תחשוב רק על איך שאתה רוצה לחזור ולהירדם בתוך הרכות
הכבדה הזאת.
כשתעבוד תאלץ לחתוך את עצמך כדי שלא לרחף בדמיונות חזרה להיכל
השינה שלי. והדם שלך לא יזכיר לך  כאב ישן או חדש- אלה רק את
האור המושך שמתנגן אצלי בחדר. נושך ומגיע עד  אליך בקולות
רכים, מפתה ועוטף את המיטה. מי שישן במיטה שלי לא יהיה יותר ער
לעולם.  
וזו הנקמה המושלמת שלי בך. נקמה על זה שהרסת כל מה שהיה תמים
בי ויפה. על כל הפעמים שהכאבת לי וכל הפחדים שהכנסת לי ללב.
נתתי לך משהוא מושלם כדי שתיראה כמה החיים שלך חסרים. נתתי לך
משהוא לחלום עליו ולשאוף אליו ולרצות עד כדי טרוף. פעם אחת ולא
יותר.  לילה אחד של שינה מושלמת וחיים שלמים להתגעגע אליה.
ואלי.