כמידי בוקר
הוא ירד מהאוטובוס כמידי בוקר, באותה תחנה שממנה הוא מגיע
לעבודה.
כמידי יום ירדה עמו אותה ילדה קטנה בעלת שיער ארוך צהבהב שקלוע
לשתי צמות ארוכות. הילדה החזיקה כינור בידה, בגדייה היו
מגוהצים והליכתה הייתה מהירה. כל פעם שראה את הילדה התעצבן
מחדש מאופן הליכתה ולבושה, מעצם קיומה. בטח הוא היה מפנטז על
היום בו ירד מהאוטובוס והיא לא תרד עמו.
בדרכו מהתחנה למקום עבודתו, נתקל בעץ שנצבע באדום, "שוב ילדים"
חשב לעצמו. "הם אינם מבינים כמה מכערים את הסביבה מעשים שכאלה,
מי חינך אותם...לי לא יהיו ילדים. יותר מידי השקעה של כסף, זמן
וחיים. מי צריך לקום באמצע הלילה בשביל תינוק שצריך החלפה, או
לקום כל בוקר בשבע כדי לקחת את התינוק למעון, ואפילו ביום שישי
לא לצאת בגלל איזה יבבן שלא רוצה להישאר עם מטפלת".
הוא הגיע למקום עבודתו, התיישב במשרדו המרווח, והחל מסתכל
ומעיין במסמכים כאשר מידי פעם מעיף מבט לעבר מחשבו העמוס שעוד
מעט ישבוק חייו. כמידי יום, שתה האיש קפה שמזכירתו הכינה, שתי
כפיות סוכר וכפית גדושה של קפה.
האיש אהב את משרדו. מעולם לא הבין למה, אך משהו משך אותו בכל
יום, לאותו מקום, מחדש.
מזכירתו, הביאה לו את רשימת המתקשרים כמידי בוקר. הרשימה הייתה
ארוכה. האיש נאנח בקבלת הרשימה, הרי שעבודה כה מרובה תגרום לו
להישאר זמן רב לאחר השעה חמש אחר הצהרים וכך יאחר לביקור בבית
הוריו אותו מקיים פעמיים בשבוע. אמו ידועה בחמין אשר מבשלת,
והוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על חמין שכזה, שטעמו כטעם גן
עדן, לא שאיי פעם טעם את גם עדן אך הוא מסתמך על טעמם של אנשים
אחרים בעניין.
את עבודתו סיים ברבע לשבע בערב. לא היה כבר טעם לבקר את הוריו
שכן יצטרך להישאר שם שעתיים לפחות, וכך יפספס את משחק הכדורגל
בשעה שמונה. רוטן ועייף לקח את תיקו שהיה עכשיו עמוס במסמכים,
והלך לעבר תחנת האוטובוס, אשר שם חיכו שלושה אנשים: אישה זקנה
ללא שיער, איש נוחר, ולמרבה הפתעתו, הילדה הקטנה עם הכינור,
אותה ראה בבוקר רק שהפעם הייתה ללא הכינור וצמותיה נאספו לקוקו
אחד שלם.
הוא מעולם לא ראה אותה בערב כי אם רק בבוקר, כאשר הייתה כולה
מטופחת ומסודרת וכינורה היה בידה.
מחשבות החלו מתרוצצות בראשו, ושאלה חשובה אחת הופיעה שוב ושוב
במוחו "מה קרה לכינור?".
האוטובוס הגיע. בעודו טרוד, משאלה זו, עלה על האוטובוס, אחריו
הילדה והאישה הזקנה ללא השיער. הוא התיישב בספסל לרביעייה,
שהיה הספסל היחידי הפנוי, מסתבר שבשעות כאלה אנשים רבים חוזרים
הביתה. הזקנה ללא השיער, והילדה התיישבו לידו, האיש שנחר נשאר
בתחנה, כנראה לא שם לב שבא אוטובוס.
כעבור עשרים דקות הגיע לתחנה שליד ביתו.
הגיע לביתו לבסוף. השעה הייתה כשבע וחצי, השמיים נהיו כהים
וכוכבים החלו מנצנצים. את מעילו תלה על מתלה המעילים שממוקם
בכניסה לביתו, את תיקו הניח על שולחן העבודה, הוריד את נעליו
וכן את גרביו, הכין לו כוס מרק עוף מוכן, והתיישב על ספת העור
החומה שלו. את הטלוויזיה לא פתח כיוון שמשחק הכדורגל עוד לא
החל.
כעבור ישיבה של עשר דקות ללא מעשה, נפלה עליו עייפות כבדה.
לאחר מאבק נמרץ בעיניו, שרק רצו להיעצם, נרדם, בעוד המרק מתקרר
ומשחק הכדורגל כבר בשיאו. הטלפון צלצל, אך הוא ישן. זו הייתה
אמו שדאגה לו עד מאוד.
כאשר התעורר , שמע קול ציפור שעמדה על חלונו , היה כבר בוקר.

בעודו מתעשת ומבין מה קורה, החל הטלפון מצלצל. ליבו החל פועם
בחוזקה ופחד עז גבר עליו, מה יקרה אם יאחר לעבודה.
הוא התארגן במהירות וכאשר סיים שם לב כי השעה רק שש בבוקר וכי
יש לו עוד שעה וחצי עד שהאוטובוס עובר, ועבודתו מתחילה רק
בשמונה. נשם לרווחה, והכין לו כוס קפה כמו שהוא אוהב, שתי כפות
סוכר וכפית קפה גדושה, התיישב בסלון ושתה את קפה הבוקר. הבוקר
היה ככל בוקר, השמש זרחה, הציפורים צייצו, משב רוח נכנס לביתו
והטמפרטורה הייתה בדיוק במינון הנכון, לא חם אך לא קר.
בחוסר מעשה ישב, חוץ מתנועת שתיית הקפה כמובן שהתבצעה בכל שתי
דקות וחצי. לפתע ניטלה כוס קפה הבוקר מידיו והחל לבכות, מדוע
ולמה הוא לא ידע. הדמעות זלגו וזלגו ללא מנוח. הוא מעודו לא
הרגיש דחף כה עז לבכות. עם הבכי, תקפה אותו הרגשת ריקנות
וממורמר. כל החוויות שעבר עד כה כבר לא היו משמעותיות, חייו
נראו לו כבזבוז.
מרוב חוסר מעש הסתכל על השעון וראה כי עליו להגיע לאוטובוס.
שטף את עיניו, לקח את תיקו ויצא לעבר תחנת האוטובוס. כאשר הגיע
האוטובוס, עלה עליו והתיישב בספסל בו ישב איש רזה עד מאוד.
במהלך הנסיעה מלמל האיש הרזה מילים לא מובנות לעברו, אך הוא
בהה בנוף שנראה מעבר לחלון.
התחנה בה היה צריך לרדת הגיעה והוא אכן ירד. וכמידי בוקר גם
הילדה הקטנה עם הכינור ירדה עמו. בגדייה היו מגוהצים כמידי
בוקר, רק שהפעם לא החזיקה כינור בידה. שיערה שהיה בדרך כלל
קלוע לשתי צמות  היה פזור.. ורגלה האחת הייתה כלואה בתוך גבס,
מכף רגלה ועד למפשעתה. היא הלכה בצורה מעוותת, ובכל צעד כמעט
נפלה.
מהתחנה הוא הלך לעבודתו כמידי בוקר, אך הפעם מחשבות מרירות לא
היו בראשו, הוא רק רצה לחזור הביתה וללכת לישון.
הילדה רצתה לעבור את הכביש, כמידי בוקר. כאשר הרמזור התחלף
לירוק החלה לעבור את הכביש אך לפתע הגיחה מכונית, משום מקום,
ופגעה בילדה הקטנה עם הכינור. גופתה נשכבה על הכביש. נהג
המכונית נבהל וברח משם.
בילדה לא הייתה כבר רוח חיים. באותו זמן הוא היה כבר במשרדו
המרווח שותה את הקפה שמזכירתו הכינה, ומעיין במסמכים כאשר מידי
פעם מעיף מבט לעבר מחשבו העמוס שעוד מאט ישבוק חייו.
הוא היה זקוק לאוויר כיוון שהמשרד המרווח היה חנוק ומשעמם, לכן
פתח את חלונו הגדול שהשקיף לרחוב שם נמצאת גם תחנת האוטובוס.
עיניו טיילו ברחוב, בחנו אנשים ואז קלטו עיניו את הילדה הקטנה
עם הכינור שרויה על הכביש ומסביבה מתקהלים אנשים ואמבולנס נוסע
לעברה.
לפתע הרגיש כאבים עזים בחזה ובלי ששם לב כמעט, תקף אותו התקף
לב.
הוא צעק למזכירתו שלא תעביר לו שיחות, ונפטר באותו רגע, שלאנשי
מד"א לא היה יותר מה לעשות כי עם לקבוע את מותה של הילדה הקטנה
עם הכינור.