כמעט הגעתי אליו, אני חושבת שיכולתי לגעת בו. יש לי אצבעות
ארוכות. הוא חייך אליי, אף פעם לא היה לו מבט קר וקפוא. כל
הגוף שלי רעד מהתרגשות, גם הדמעות לא ויתרו לי. הוא חיכה לי.
פתאום היה מן כוח כזה, הרגשתי אותו עוצר בעדי, אי שם בחזה.
הפנים שלו התעצבו, העיניים האפורות שכל כך אהבתי התנשאו לעברי
במן כאב, בנשיכת שפתיים. " לא, הנה, אל תתעצב. לא תחכה עוד,
שבתי" ניסיתי לומר, ניסיתי להתקרב אבל הוא התרחק. הפעם לא היה
כוח, זה היה רק הוא. " לא התגעגעת אליי..?" לחשתי. " מוקדם
מידי, יובלי, עדיין מוקדם" אמר, כדאי שתלכי עכשיו". באותו
הרגע, שנאתי הכל. שנאתי את כל הכחול היהיר של השמיים, של
האינסוף. שנאתי את הלבן של העננים הצמריים, שנאתי את השקט
המעיק שהלם בי חזק כל כך. ושנאתי אותו, עומד שם, עומד רחוק.
שנאתי את זה שלא יכולתי לעשות כלום, הייתי צריכה לחזור. לפני
שהלכתי הבטתי בו שוב, לרגע אחד. אני חושבת שהוא אמר שהוא אוהב
אותי, סילקו אותי משם בעיניים אדומות, בועטת באויר, בועטת
בכלום. צורחת כי רציתי בכלל להשאר, לשכנע אותו שזה נגמר,
שאנחנו שוב ביחד, אבל לא הספקתי. כשהקול שלי נדם כבר והזרועות
התעייפו שכבתי לי לישון קצת, אולי גם מחר תהיה תאונת רכבת.

היה די קר, התכרבלתי בסוודר ישן וורוד שמצאתי איפשהו בארון.
המפרפסת הבריקה מגשם של אתמול. פולי התקרבה אליי.
" היי" היא אמרה והושיטה לי כוס תה ירוק, העוותתי את פניי. היא
אמרה, " תפסיקי לבכות! זה יעשה לך טוב". שתיתי קצת. פולי נעצה
בי עיניים חדות ושאלה " מה עם הבחור ההוא? שפגשת
באוניברסיטה?".
" נדמה לי קראו לו עדן או משהו".
" נו. שמת עליו עין? ראיתי שהוא הסתכל עלייך".
" את מדברת שטויות פולי. אף אחד לא מסתכל עליי".
פולי שתקה והוציאה מהכיס שלה חבילת סיגריות ופתחה אותה בזהירות
בגלל הציפורניים הכסופות והארוכות שלה. את הרבה אנשים זה
החריד, אני חשבתי שזה די יפה.
" את בסדר גמור, בטח שיסתכלו" השיבה פולי לאחר כמה דקות.
" לדורון לא היה אכפת איך אני נראת ואיך לא. הוא היה אחר
מכולם, הוא היה.."
כאן בחרה פולי להשתיק אותי.
" איך התה?"
" למה הוא הלך לי פולי? למה הוא לא אמר כלום? אני לא הספקתי..
לא הסתפקתי לומר לו.." לא יכולתי לומר דבר יותר, כאב לי נורא.
פולי חיבקה אותי, הדמעות שלי טיפטפו על חולצת הפלאנל הסגולה
שלה. בבוקר הלכתי לבקר אותו.

" פרחים סגולים עם נקודות" ביקשתי.
מוכרת דקיקה ובלונדינית חייכה לעברי " אני לא חושבת שיש אצלנו
פרח שכזה".
" תפסיקי לחייך" חשבתי בקול רם.
" סליחה?" השתוממה.
" זה לקבר. זה פרחים לקבר" לחשתי, גופי רועד במקצת.
" אני מצטערת.." היא התחילה לומר בהבעה אטומה. בשלב מסויים
מצאתי את עצמי בורחת משם, לא מסתכלת לאחור, עוצרת מונית לקבר
שלו.
" אם קר אני יכול להדליק מזגן" שמעתי קול חודר למחשבותיי.
נהג המונית בהה בי, מצפה לתשובה.
" אההה לא קר לי".
" את רועדת כולך".
" רק תיסע בבקשה. רק תיסע".

עץ גבוה בעל ענפים דקיקים שכמעט עפו להם בגלל הרוח הקפואה, היה
מעל הקבר שלו. לבן עם השם שלו. היה שם צרור פרחים ורודים
ונבולים והיה לי קצת עצוב שלא הבאתי אחרים. " דורון,  תסתכל על
הפרחים האלו , הייתי צריכה להביא אחרים. לעזאזל". ניקיתי קצת
את האבן הקפואה עם היד. " אתה יודע, חשבתי שזה רע כי יש לי
אותו. אבל... בזכותו לעולם לא אוכל לשכוח אותך. והוא יהיה יפה
בדיוק כמוך, בדיוק כמו האהבה שלנו. הוא לא ישבור את ליבי, אני
בטוחה בזה".

ברחובות אני הולכת עם חולצות גדולות ופנים שבוהות בכלום עם
תינוק שקט מידי ביד. התעקשתי במוחי לחשוב על עגלות. על איזשהי
עגלה כתומה שאני אקנה לבן שלי, נתי. אני אוהבת כתום, אני שונאת
לחשוב על דורון.
פולי הכינה ארוחת ערב גדולה, היא תמיד רצתה להיות שפית. ליד
השולחן היא לא העירה הערות נעלבות על זה שלא אכלתי כמעט כלום,
היא רק אמרה " זה טעים. זה טעים. תנסי". על ברכיה ישב נתי
אוחז בבקבוק כחול סגול ומשפריץ דיסה סמיכה לכל מקום אפשרי. הוא
היה מתוק להפליא, היו לו עיניים תכולות ילדותיות ופנים
שמנמנות. הוא לא היה דומה ממש לדורון אולי רק בחיוך שלו. הוא
היה מחייך כל הזמן, הייתי מגיבה בדמעה או שתיים ומוחה אותן
בחופזה בשרוול של סוודר ורוד.
" אמא שלך התקשרה היום " אמרה פולי וניגבה שאריות אוכל מפניו
של נתי, משחק עם כפות ידיו בעליזות.
" אני מקווה שאבא שלי בסדר" מילמלתי בדאגה, מעיפה קווצת שיער
עקשנית מפניי.
" אני מקווה שהיא לא תרצה לבוא. אין לי כוח לנקות את הדירה
המסריחה" צחקה פולי ומשכה בכתפייה.  
" כן, זה יהיה פרויקט..." הרהרתי.
" בנוסף לזה שהיא שונאת אותי לגמרי...".
" אוי, פולי, את מגזימה!" קראתי.
" אני מתה עליו" אמרה פולי בשובבות והדביקה נשיקה ללחיו הרכה
של דורון. הרגשתי מן פחד כזה מדגדג. אני לא חושבת שאהבתי אותו
בכלל.

" שלום" צייצה חני, אמא שלי, מוקדם בבוקר ביום לא צפוי.
פולי הרימה אליה עיניים עייפות וגנחה, "שש בבוקר לעזאזל ".
חני זקפה גבותייה, בולעת הערה מעליבה שרצתה לומר לפולי ושאלה
בקול קר " איפה הבת שלי?".
" אני חושבת שהיא בשירותים... שניה אני אבדוק" פיהקה פולי
וגררה את נעלי הבית הענקיות שלה לבית שימוש. שוב הקאתי, זה
קורה כל הזמן, אני שונאת את זה.
" יו... את יוצאת משם בקרוב?" שאלה פולי.
" כן... בטח, בטח".
פתחתי את המים, פולי נעצה בי מבט. בחרתי להתעלם ושטפתי פנים.
הייתי חיוורת, עייני שקועות מחוסר שינה, אני חושבת שאני לא
ישנה כבר שנתיים. נראתי רע כל כך שכמעט חבטתי במראה בכעס. בטח
הייתי עושה את זה אם אמא שלי לא הייתה נכנסת לחדר האמבטייה
ועיניה סוקרות כל פרט בגאוותנות.
" את נראת נורא!" הזדעזעה חני.
חייכתי חיוך ציני ומיהרתי למחוק אותו בהבעה חלולה. " תצאי מזה.
אני יודעת שהוא מת אבל זה לא סוף העולם.." היא דיברה על המוות
שלו בפשטות כזו, החיים שלי נהרסו. היא הייתה אמא שלי והיא לא
התחשבה או ניסתה להבין את רגשותיי, היא לא תבין לעולם. " תמצאי
מישהו אחר ודי. חוצמזה שנראה לי שהבן הזה שלו שמן מדי. את לא
חושבת? תמיד שנאתי תנוקות שמנים ומלוכלכים".
" התינוק שלנו הכי יפה, התינוק שלנו לא מלוכלך...".
" אוי מותק, התינוק שלך מקסים. את יודעת את זה".
התינוק שלך.
אחרי רגעים של שתיקה היא מימלמלה על זה שאני חוצפנית בגלל שאני
לא מזמינה אותה לקפה. נגררנו לסלון, מעיפים חפצים כדי לסלול
מעבר כלשהו למורת רוחה של אמא, שותות קפה בכוסות סדוקות,
בשתיקה. חוסר תקשורת.
" מה שלום אבא?" שאלתי לבסוף.
" מחלת הלב שלו הורגת אותו. אין לו זמן רב" אמרה ללא רגש.
" תמסרי לו דרישת שלום ממני" ביקשתי.
" אולי. אבל אני חושבת שאשכח" אמרה בקור.
אני יודעת שהיא "תשכח". היא קינאה בו תמיד, הוא היה טוב, ונחמד
מאוד, תמיד יכולנו לדבר איתו. אני ועוזי אח שלי. הוא היה מלטף
אותנו ומכבד אותנו תמיד בחטיפי קינמון שאמא הייתה זורקת בגלל
שהיו משמינים. אבל הוא תמיד החביא כמה, אני ועוזי היינו
מתבדחים על חשבונה אבל אבא שלנו אמר שזה לא יפה. שהיא אמא
שלנו, בשבילי ושביל עוזי היא הייתה מעין "מכשפה" שמחרימה
ממתקים ונוהגת בקמצנות ובקרירות. לא אהבנו אותה, והיא שנאה את
זה. לא צחקנו איתה והיא שנאה את זה. היא שנאה את אבא, כשהוא
היה חולה היא לא בכתה ולא התלוננה על גורלו המר. היא פשוט
שתקה.
" אתן רוצות אולי קצת עוגיות? בדיוק אפיתי אתמול."התפרצה פולי
לחדר.
אמא קצת נבהלה ונעצה בה עיניים מאשימות.
" זה יהיה נחמד" התחלתי לומר אבל אמא שלי הפסיקה אותי " לא,
לא. אנחנו לא רוצות פולי. תאכלי את העוגה שלך לבד, למרות שאני
לא ממליצה. בכלל לא, במקומך הייתי אוכלת רק חסה" סיננה וסקרה
אותה במבע של גועל מראשה ועד כפות רגלייה הענקיות.
" אמא!" צעקתי.
" סליחה?" שאלה משתוממת.
" זאת גם הדירה של פולי. אם את לא מכבדת אותה, אני חושבת
ששתינו נשמח שפשוט תלכי".
" את תשמחי???"
" אני חושבת שכן".
היא קמה מיישרת את קומתה, מתכרבת לקולב שליד הדלת ושמה את
מעילה השחור ארוך. קול בכיו של נתי נשמע פתאום. " אני אלך
אליו" מיהרה פולי.
" יש לו אמא!" נזפה חני ושוב בחנה אותי במבטה, עינייה הפגינו
זעם עצום.
" לכי פולי" הוריתי. אני חושבת שנשימתה של אמי נעתקה, היא פשוט
גררה את כפות רגלייה ועזבה את החדר. בלי לומר שלום.
פולי הייתה בת שלושים באפריל. היא הכינה לעצמה עוגת קצפת ענקית
עם זיגוגי שוקולד חלב ושוקולד לבן. העיניים שלה היו מבריקות,
אפופות בקסם שאף אחד לא הבין. נתי התלכלך כהוגן, גם אני טעמתי
מהעוגה המשובחת אבל פולי רק הביטה בנו עם חיוך קפוא.
כשהשכבתי את נתי הקטן לישון ללא שיר או סיפור, ושתינו תה
כהרגלנו בכורסאות העור החומות שבסלון הצפוף היא אמרה " פעם
יכולתי לאכול מהעוגת יום הולדת שלי".
" מה עוצר בך עכשיו?".
" אני שמנה נורא כבר" אמרה בקול שבור " אני עוברת ברחוב
ומרגישה כאילו אני דוחה את כולם ברגליים האלה, בפנים האלה".
" כולם טיפשים" אמרתי ונתתי לה חיבוק, היא קברה את פנייה
בכתפי.
" אני חושבת שאני אשאר רווקה לנצח. אני כל כך פוחדת שאשאר לבד.
הבטיחי לי תמיד להיות קרובה, את ונתי! השבעי!" כל גופה רעד.
" אני נשבעת לך" הרגעתי אותה " חוצמזה נשאר רווקות ביחד ונגדל
את נתי, הוא אוהב אותך, את יודעת".
" את צעירה עוד, יובל. אני לא אתן לך להיות מדוכאת כל הזמן,
תתחילי לחיות, לצאת שוב".
" אני לא מסוגלת, לעולם לא יהיה אחר".
" את כזאת דרמתית!" חייכה פולי, מוחקת את עקבות הדמעות
באצבעותייה.

חלמתי עליו בלילה. הוא היה מדהים, רקדנו לנו בשמיים, יכולתי
לגעת בקצוותהם, לחוש בכפות רגליי את חמימותם של העננים והכל
היה יפה, ואהבתי הכל, וחיבקתי הכל. הכל יכולתי להקיף בשתי
ידיי. הוא שאל אותי על נתי וסיפרתי לו שהוא קצת שמנמן מהרגיל,
שהוא לא דומה לו. הוא נעצב, אחרי זה הוא תפס אותי בכתפיי ולחש-
" את חייבת לאהוב אותו כאילו שאת אוהבת אותי, את חייבת, יובל"
קולו גווע. שתקתי והכל התפוגג, נשארתי במיטתי הגדולה, קמה
חרישית, גוררת את הרגליים למיטתו של נתי. הוא היה נראה כמו
מלאך, קרבתי ללחיו ונישקתי אותו. מידה מסוימת של אושר.

" ראית אולי במקרה את החתולה שלי? אנחנו בדיוק עברנו לדירה
מספר שלוש והיא נעלמה.. ראית? ראית??" דיברה במהירות מולי ילדה
כבת שתיים עשרה.
" הא, לא. לא.. שכנים חדשים אמרת.. מה שמך..?" שאלתי בנימוס.
היא זעפה על שלא יכולתי לעזור, פתחה את פיה לומר את שמה שלפתע
נשמע קול גברי: "אורנית, אורנית. מצאתי אותה". היה די ברור
שהוא היה אבא שלה, הוא היה בן ארבעים בערך אבל למרות שלא היה
נאה במיוחד, הוא היה מרשים. לשניהם היה שיער גלי קצר וחום שתאם
באופן יהיר למדיי לעינהם הענקיות והירוקות צהובות. בידיו
האיתניות היתה חתולה שמנה.
" שלום לך" חייך לעברי. חייכתי מן חיוך קטן ועקום.
" אני עמוס, נעים לי להכיר אותך. אני אגור כאן בדירה מספר.."
" שלוש" השלמתי.
" ומי הגברת?"
" אה... יובל. שלום".

פולי קראה איזשהו מגזין, נתתי נשיקה קלה לנתי והוא עצם את
העיניים. הוא היה טוב כל כך. יצאתי מהחדר. " מה קורה עם השכר
דירה?" שאלתי אותה. " לא משהו. הבוס שלי, ברק, נהייה נורא קמצן
מאז שהוא התגרש מאישתו. אני חושבת שקראו לה ברטה. היא הייתה
ממש רזה ויפה והכל והוא די שבור מאז ש..."
" המממ פולי, אם את יכולה לחזור לעניין בבקשה..."
" יש לנו עוד שבוע לשלם ואין לנו גרוש".
" נפלא ממש. אני צריכה למצוא עוד עבודה דחוף. אני מקבלת גרושים
מהעבודה המחורבנת בדואר ונתי לא עוזר. חם נורא, ואני חייבת
לגרור אותו תמיד... צריכים מלצרים נוספים במסעדה?".
" לא ממש. הרווחים ממש מעטים בגלל הקמצנות של ברק. בקושי כסף
בשבילי יש לו. ואני המלצרית הראשית. בכלל, מלצרית אחרת- דיקלה
שהיא יותר צעירה ואומללה כל הזמן בוכה בגלל שאין לה כסף בכלל
בשביל הלימודים המחורבנים שלה בהנדסה. אני בכלל לא מדברת על
החבר ההוא שזרק אותה" התחילה פולי לפטפט.
" כן, אהה..." מילמלתי.
" את בכלל לא כיפית!" רטנה פולי, משחקת בכפתורי חולצתה, מתנהגת
כילדה קטנה. בכלל זה היה תחביב שלה, היא אהבה תינוקות, עוגות
קצפת מלאות בשוקולד ולהתבדח. אהבתי אותה מאוד בשל כך. פעמון
הדלת קטע אותי.
" אני אפתח. אולי זה ההוא מהפיצה" קפצה פולי מהספה.
" פולי, לעזאזל, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו..".
" כן, היא כאן" נשמע קולה של פולי ואז היא צרחה " יובל. זה
בשבילך".
התקרבתי לדלת וראיתי את עמוס, עיניו חייכו ברשמיות לעברי.
" זה בשבילך", הוא הניח בידיי פרחים סגולים עם נקודות.
" אין פרחים כאלה באמת..." מלמלתי ברעד.
" הנה הם מולך" הוא חייך שוב, קצת מופתע מתגובתי.
" כן. זה הם. אני יכולה להביא לו אותם?"
" על מי את מדברת? הרי הפרחים בשבילך." התעקש.
" כן, הא, תודה לך", סגרתי את הדלת.

היו השמיים. והאדמה. והמצבה. והוא. ופרחים סגולים עם נקודות.
אני לא חושבת שהוא מרגיש בודד יותר. נטשתי בבכי.

" את הבחורה הכי יפה שראיתי מעודי. תראה את החיוך של נתי, גם
הוא חושב ככה".
הסתכלתי בהם בספק. זאת הייתה שמלה שחורה, ארוכה עם עליונית
דקיקה ושקופה בצבע בגול בהיר. היא ודאי עלתה לו הון. לפע מים
היינו סתם יוצאים לשתות קפה והוא לא היה מפסיק לדבר על כל
מיני. אהבתי את צורת הדיבור שלו, היא הייתה פיקחית. היה לנו
נחמד, הוא היה אומר לי דברים יפים שידעתי שהם שקרים. בשבילו
הייתי הכי יפה אך כשהבטתי במראה הייתי מלאת גועל. הייתי רזה,
נמוכה עם עור בהיר מידי ושיער דקיק. הכל הישווה לי מראה חולני,
אבל הוא תמיד היה דואג לי. קונה לי המון. תכשיטים, בגדים והכל.
כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לשתוק או לחייך והוא היה ממטיר
עליי אהבה עצומה. טוב, לפחות כך חשבתי.
בבוקר הוא הביא לי את הבגדים ואמר לי שנלך הערב למסעדה והלך.
" תבלו" אמרה פולי לפני שהלכתי.

" את יודעת שאני אוהב אותך" הוא אמר, הנהנתי.
" אני רוצה שתהיי אישתי, אני רוצה אותך רק לעצמי. לתמיד".
המילים שלו היו חותכות וצורמות. הוא אפילו לא שאל. הוא רק
הדביק לי נשיקה גדולה על המצח ואמר לי שנהיה מאושרים נורא.
שהוא מאושר שפגש אותי. שהבת שלו אורנית מתה עליי ותהיה לנו
חתונה עם זיקוקים ומסעידים ועם אלפי פרחים סגולים עם נקודות.
ואני הנהנתי.

" אז מה עם שלך אמרה עליו אתמול בערב?".
" שהוא נהדר, שהוא בשבילי" זרקתי.
" השמלה שלך מדהימה. הלוואי שהייתי את. הייתי נותנת כנראה
הכל." אמרה פולי בצער.
ניגשתי אלייה, בוהה גם בשמלת הכלה הלבנה שלי ואמרתי " הלוואי
שהייתי מתחתנת עם דורון, הייתי הכי מאושרת בעולם, פולי. הכי
מאושרת. אני אוהבת אותי כל כך".  
" אבל הוא מת, יובל, הוא מת" חתכה פולי. הלב שלי כל כך כאב.
" ואת חייבת להמשיך" אמרה פולי " עמוס הוא נהדר, הוא מהטובים
שבטובים. הוא מישהו שתוכלי לבלות את החיים שלך איתו, עד הסוף.
ואני כל כך מקנאה בך".
מיששתי את בד השמלה החלק, המושלם בקצות אצבעותיי, בשמך שעות
ארוכות. בשעה מסויימת לא יכלתי לסבול את זה עוד והלכתי לישון.


אני פוסעת באולם מלא באנשים, כולם מחוייכים עם בגדים  מהודרים.
הפרחים לבנים בכלל, עמוס אמר שזה יותר מכובד מפרחים סגולי עם
נקודות. אני פוסעת ורואה את דורון, חוץ ממנו שום דבר לא חשוב.
עמוס מנשק אותי שם לראשונה, כשכולם הולכים הוא גם גורר אותי
למיטה שלו. ניסיתי לומר לו שאני עייפה אבל הוא אמר לי לשתוק,
שאנחנו נשואים עכשיו ושאם אני אפריע לו הוא יכה אותי. זה היה
נורא, הלילה ההוא. בבוקר, הוא ליטף את השערות שלי ואני בהיתי
בכלום. הוא דיבר על אתמול, הוא אמר לי שאני יפה. שאני יקרה.
שאני שלו עכשיו. ואני האמנתי.
" תכיני לי חביתה. אני רוצה חביתה!" ביקשה אורנית בבוקר. נתי
בדיוק התחיל לצווח, ידעתי שהוא רעב אבל רציתי שאורנית תאהב
אותיף רציתי להכין לה את החביתה, והאוכל של נתי היה רק בדירה
למעלה, בדירה שהייתה שלי ושל פולי.
אחרי שהכנתי חביתה וזכיתי להערות גנאי מאורנית שאני טיפשה ואין
לי מושג איך להכין חביתות עליתי לפולי. היא הכינה אוכל לנתי
ועירסלה אותו באהבה בזרועותייה. הוא צחק והיא האכילה אותו
בבקבוק עם דייסה.
" אני חושבת שהוא כבר גדול בשביל זה..." מילמלתי.
" הוא מת על זה. אז למה לא?" ציחקקה פולי.
אחרי חצי שעה היא הושיבה אותו לשחק קצת בקוביות על השטיח ופנתה
אליי.
" קפה!" הכריזה.
התיישבנו על הספה, ידיי צמודות לספל שלי.
" איך היה אתמול?" קרצה לי פולי.
שתקתי. התלבטתי אם לומר את האמת, התביישתי כל כך.
" היה בסדר" שיקרתי לבסוף.
היא חייכה בשביעות רצון, לאחר מכן עשתה פרצוף מתפנק ואמרה "
אני לא רוצה שותפה חדשה...".
" זה לא נורא. עכשיו אחנו שכנות", נתי החל לבכות.
כאילו ידע.

בערב היה חוזר מהעבודה, די עייף. לרוב היה נרדם בבגדיו על
הספה, הייתי נאנחת לרווחה. שנאתי את הלילות, הכל היה בוטה כל
כך, הייתי עוצמת את עיניי בולעת גוש גועל ומחכה שהכל יעבור.
בלילות בהם נרדם הייתי מערסלת את נתי בזרועותיי למרות שהוא
נהייה כבר נורא כבד. לרוב הייתי שרה לו, ידעתי שהוא מתגעגע
לפולי למרות שראה אותה די הרבה כי היא גרה בקומה למעלה. אבל
היא לא גרה איתנו, יש הבדל. הוא לא אהב את עמוס, כשהיה רואה
אותו היה מתחיל לבכות ולהכות בידיו בהתרעמות, בכעס. אולי בגלל
שמעולם עמוס לא התייחס אליו במיוחד או שאולי גם הוא הרגיש את
העננה הקפואה ששררה סביבו. לא היו לנו רגעים יפים יותר ואת אלה
שהיו כבר שכחתי.

" קחי" הוא זרק לעברי מזוודה ענקית בצבע סגול. המזוודה לא אחרה
לפגוע בי, קרסתי תחתייה, היא הייתה כבדה למדיי. הוא הביט בי
בלגלוג מרושע. " אנחנו נוסעים מפה".
יישרתי את קפלי שמלתי השחורה והישנה והיישרתי אליו מבט קפוא. "
אתה לא מתכוון. לא, אני לא נוסעת לשום מקום".
" באמת?!" אמר בגיחוך והתקרב אליי, נרתעתי בפחד. הוא היה נראה
פתאום כל כך ענקי לאומתי, כשגבי נתקל בקיר נשכתי את שפתיי
בחוסר אונים. הייתי בטוחה שיכה אותי, למרות שלא עשה זאת בעבר.
הוא נהנה מכך קומץ של פחד בעיניים שלי והעביר את אצבעו הקרירה
על לחיי. " נצא מוקדם בבוקר. אם לא תהיי מוכנה, אקח אותך כמו
שאת".
" אני יכולה ללכת לשרותים?" שאלתי חרישית.
" עופי לי מהעיניים".
רציתי לעוף אבל לא יכולתי. היתי רכונה מעל האסלה לא מפסיקה
להקיא את כל מה שהיה בתוכי. כל הכאב, ההשפלה, הכעס, הבטחון
העצמי הנמוך מידי שלי. הקאתי הכל, נתי נעץ בי את עיניו.
בעיניים דומעות ביקשתי שיחייך. כשהוא עשה זאת ואימץ את גופו
הקטן אליי הרגשתי את דורון. ידעתי שהוא תמיד יהיה שם והייתי
זקוקה לו כל כך...

התחבקתי עם פולי שעה ארוכה. היא לא חדלה לבכות, על השולחן
לצידה הייתה חפיסת טישו ענקית אבל זה כנראה לא עזר לה במיוחד.
מידי פעם יצאה מהחדר הסמוך ליאורה וצרחה " די כבר עם הטלנובלה
הזאת לעזאזל! אני צריכה ללמוד!".
" אני שונאת סטודנטים" מיררה פולי.
חייכתי אלייה חיוך נבוך.
"  מה אני אעשה כאן בלעדיכם? אני אוהבת אתכם יותר מאשר את
עצמי" היא בהתה בי ולאחר מכן בנתי.
" אני אכתוב לך... אני אתקשר".
" למה לא דיברת איתו? הרי הוא אוהב אותך כל כך, יכולת לבקש
ממנו להשאר!" צעקה פתאום פולי מבעד לדמעות. לא יכולתי לומר לה
דבר, לא יכולתי לומר לה שלפעמים הוא קושר אותי למיטה ועושה לי
מעשים אכזריים. לא יכולתי לספר לה על היחס המשפיל שלו כלפיי,
על השנאה ועל הפחד שאני חווה בגללו יום יום. לא יכולתי לומר,
היא הייתה החברה הכי טובה שלי אבל לא אמרתי.
לא יכולתי.
טיפשה שכמותי, עלובה.
התביישתי.
" את רוצה ללכת. לך נמאס, נמאס לך ממני. טוב, אז לכי לך". היא
קמה בסערה גונבת את כופסת הטישו, נכנסה לחדרה ונעלה אותו.
הייתה דממה.
הרמתי את נתי, הכי חזק שיכולתי והבטתי בפעם האחרונה בדירה של
פולי, בדירה שהייתה גם שלי. הבטתי בדלת חדרה הנעולה ונרעדתי.
כאילו בתוכי ידעתי שלא אראה אותה שוב.

לאחר חמש שנים.

קמתי מוקדם למדיי, אפילו לפני שש. עיניי שקועות מחוסר שינה עם
מעיל ישן וקרוע, יצאתי לקנות קצת חלב או בגט. הרוח הייתה קפואה
בחודשים האלה באנגליה. תיבת הדואר שלי הייתה עמוסה. היו שם
הרבה מכתבים לעמוס בקשר לעבודה המחורבנת שלו רשומים בקפידה. לא
משהו משונה, לא משהו לא נורמלי. הרוחות הביאו עימן אבק וחול
אבל עדיין יכולתי לבחון בבירור מי כתב את המכתב האחרון. לא
האמנתי. רצתי חזרה הבייתה וטרקתי את הדלת. היה רשום שם: אלינור
דיין. זאת הייתה פולי, זיהיתי את כתב ידה העקום והמעוגל,
אלינור היה שמה. רשמתי לה כמעט כל יום חמש שנים ולא זכיתי
לתשובה מעולם. חמש שנים, מאות של מכתבים כוזבים. והנה אני,
תקועה לי בעיר נידחת באנגליה עם נתי, לא קולטת את השפה, עמוס
כמעט ואיננו בבית. אני לא יכולה לפתוח את המכתב, הידיים שלי
רועדות, הלב שלי פועם בחוזקה. אני שומעת את צעדיו החרישיים של
נתי מתקדמים לעברי.
" היי" הפטיר, "למה את סתם עומדת שם?".
" קיבלתי מכתב".
" מסבתא?" שאל וחיכך את שתי כפות ידיו כדי שיתחמם קצת.
" מפולי".
" אני מכיר אותה?".
" בטח. היא אהבה אותך נורא. אתה לא יכול אפילו לדמיין".
" אז איפה היא?".
" בישראל. זה די רחוק".
" למה את לא פותחת את המכתב?".
" אני לא מסוגלת... אני פוחדת שרשום שם משהו רע".
" אני יכול לפתוח אותו בשבילך, ותקראי לי גם. אולי היא כתבה גם
עליי".
" הנה" טמנתי בידו את המכתב המקומט.
הוא פתח אותו במהירות והגיש לי דף משבצות צהוב, קצר.
עצמתי את עיניי, פקחתי אותן וקראתי לאט:
" ליובל,
היי. זאת פולי, עכשיו קוראים לי אלינור. סבתא שלי שנאה שקראתי
לעצמי פולי תמיד, היא חשבה שהוא טיפשי נורא. תמיד חשבתי שזהו
שם חמוד, אבל אני מבינה שהייתי כנראה טיפשה וילדותית. לא הייתי
רוצה שיזכרוני כך. לא פתחתי אף מכתב כל השנים הללו, הם כולם שם
מסודרים מתחת למיטה שלי אבל לא הצצתי בהם מעולם. באף אחד מהם.
הייתה בי אכזבה גדולה ממך, שכנראה שלא תוכלי אפילו לשער.
ניסיתי לחיות, אבל היה לי קשה נורא, פיטרו אותי וליאורה שיגעה
אותי. בסוף היא זרקה את כל החפצים שלה למזוודה גדולה ויצאה
בטריקת דלת. אני לא צעירה, אני שמנה ולא למדתי באוניברסיטה
מעודי, את התיכון בקושי עברתי. הכל היה נראה כל כך שחור...  
בסוף הלכתי לגור עם ההורים שלי בפתח תקווה. אבא שלי כבר נפטר
מהסרטן שהיה לו וסבתא הייתה אישה מאוד ממורמרת, אבל היא אהבה
אותי, היה לה טוב שבאתי. אולי זה הדבר הטוב היחיד שנגרם מכל
הבלאגן שנקרא גם החיים שלי, במילים אחרות. שלוש שנים גרתי שם,
עובדת כעוזרת בית במשפחה של עשירים מפונקים עם שיער בלונדיני
ועיניים מתנשאות. הייתה שם בת אחת... קראו לה לירון והיא
התעללה בי נורא. הייתה סוחבת במיוחד דלי מלא בבוץ ושופכת הכל
על הרצפה מיד אחרי שקרצפתי אותה או שהייתה בועטת בי לעיתים
קרובות.  
אחרי שנתיים החלטתי לעזוב את הכל, נפרדתי מאמא שלי בהבטחה
שאתקשר ואת העבודה, כמובן אחרי שבעטתי חזרה כמגיע ללירון
המפגרת.." חייכתי והמשכתי לקרוא " בשנתיים השנים האחרות יצאתי
לרחוב עם הגיטרה המתפרקת שלי וניגנתי כל מיני שירים ישנים,
מוזרים ורציתי שיאהבו אותי. אבל הם רק זרקו עליי דברים וילדים
קטנים התגרו בי, קראו לי פרה וזרקו עליי שקיות מים. עברתי
למקומות אחרים אבל נתקלתי באותה התגובה. ניסיתי לגור בשותפות
שוב אבל לא היה לי גרוש והם היו קרים אליי, בסוף חזרתי לאמא
שלי עם לב שבור ואינסוף של דמעות. ואני בת שלושים וחמש". כאן
עצרתי ואימצתי את המכתב לליבי. בני נתי נעץ בי מבט מופתע, קצת
נבוך ואמר " אני אלך לשחק עם ריקו". הוא הבין, ידעתי שהוא
הבין. הוא חפן בזרועותיו את הכלבלב הקטן שהשמיע קולות שמחה
ונכנס לחדרו מברך אותו בבוקר טוב ילדותי ומתוק.
את שאר המכתב לא יכולתי לקרוא. הלוואי שידעה שאני אוהבת אותה.
זרקתי את המכתב ההוא וכתבתי לה חזרה- " אני מבטיחה לך שנתראה.
אין יום שאני לא מתגעגעת אלייך. תחזיקי מעמד!" ושילחתי אותו
במי האגם הקפוא שמחוץ לבית. כמו ילדה ייחלתי שהיא תקבלו, רחוק
רחוק מכאן.
תחזיקי מעמד.
אלינור, תחזיקי מעמד!
למעני...

אי שם בפתח תקווה, ישנה ללא רוח חיים בחורה שמנה ושמה אלינור.
לא היה דם, לא היו פצעים שותתים או דום לב. הייתה רק הבדידות,
היה הכאב, היו הדמעות. דמעות, מפלחות, חותכות את פנייה
הקפואות. וכמעט לאיש לא אכפת.