שיע נכנס ל"וולבו" שלו, חגר חגורה, ונאנח.
כל הלילה היה שיע ער, מתקשר לכל החברים הירושלמים שלו
בירושלים, שואל אם הם בסדר, אם הם היו באיזור כשזה קרה. רק
בשעה 3 הוא ידע לבטוח שכל החברים שלו היו בטוחים, וגם אחרי זה
נדדה שנתו.
שיע שיפשף את קורי השינה מעיניו, התמתח קצת והתניע את המכונית.
הרדיו נדלק מיד ודיברו שם על הפיגוע, ועל הנפגעים שהיו רובם
חברה צעירים שרק רצו לבלות קצת. המכונית של שיע התקדמה בכביש
כרגיל, הוא אפילו לא עבר על המהירות המותרת, הוא פשוט הרגיש
שזה לא היום לעשות את זה.
בעודו חושב על יום העבודה שלפניו, פרצה כתבת רדיו עם קול צרוד,
פיגוע, חיפה, אוטובוס.
שיע הבריח עוד הנחה והמשיך להקשיב לדיווח. ככל שהוא התקדם
בכביש התגבשה במוחו של שיע החלטה. הוא היה שלם איתה יותר
מההחלטה שלו לצבוע את חדר העבודה שלו בכחול ים. הוא היה שלם עם
ההחלטה הזו יותר מעם ההחלטה שלו לבגוד באשתו.
רוח של משימה מילאה את גופו של שיע, ובעוד ליאונרד כהן שר שלום
למריאן ברדיו, שיע ידע בדיוק מה לעשות.
כשהגיע לשערי דימונה כבר ידע שיע את כל פירטי התכנית שלו.
הוא נכנס לשער, אמר שלום לאילן איש הבטחון, עבר את כל הבדיקות
הבטיחויות הרגילות, ונכנס למעבדה.
הוא הדליק את המחשב שבירך אותו לשלום, וחיכה עד שתכנית ההפעלה
תעלה.
שיע הסביר למחשב מה הוא רצה ממנו, סימן לו את ירושלים בתור
מטרה, וחיכה שכל הנתונים יעובדו.
שיע חשב על כל האנשים שמתו עד עכשיו, על המתנחלים שחיים תחת
אש, על החיילם שתוחנים שמירות ומסיירים, מצפים לחוליה או מטען.
הוא חשב על האנשים שחיים בפחד מהחוצה, על נכים לכל החיים, על
משפחות שקולות.
הוא גם חשב על הילד הפלסטינאי שלובש כל השבוע אותה חולצה,
שהביוב זורם לו ברחוב. על האישה שלא יכולה לצאת לקנות אוכל
בגלל הסגר, על האבא שכל גופו מלא בסימנים מכדורי גומי, כי הוא
עבר ליד תהלוכה.
שיע ישי וחשב על כל הכאב שנגרם מאז הוקמה המדינה, על כל המתים
והסובלים והפצועים, והתקוות והאכזבות, ואת האנשים שלובשים על
עצמם חגורות נפץ ומתים בשביל להשיג שמונים ומשהו בתולות
בשמיים.
שיע היה יכול להמשיך לחשוב אבל הבהוב על מסך המחשב שלו סימן לו
שהכל מוכן, ושכל מה שהוא צריך לעשות זה ללחוץ על אנטר, והטיל
ישוגר.
שיע הביט על המחשב וחשב. הוא נורא רוצה ללחוץ על הכפתור הזה.
ואתם? |
