והוא חשב שהם לא היו סתם סיפור אהבה, שהם היו יותר מזה, יותר
מרומן נעורים מטופש. והוא חשב שהיא אוהבת אותו. אהבה, זאת
אומרת. הוא באמת חשב שהיא אהבה אותו, ואותם, ביחד. ואיך לעזאזל
הוא אמור להמשיך לפגוש אותה ולהסתכל לה בעיניים שהוא כל כך
אוהב ולדעת שהיא לא רוצה יותר ושמבחינתה זה נגמר ואין דבר
בעולם שהוא יכול לעשות כדי לשנות את זה. יותר מזה, איך הוא
אמור להשלים אם העובדה שהיא מרגישה כל כך בנוח עם העניין
ואיתו, ושהכל כל כך בסדר וכל כך מצויין.
כבר שבוע ימים הוא לא דיבר איתה. טל שאל אותו מה קורה איתם
ואמר שהם חייבים לדבר על זה כי בכל זאת הם חייבים להישאר בקשר
אחרי כל מה שקרה ושהוא לא יכול להתנהג כאילו זה היה כלום
ולהמשיך הלאה, זו לא דרך להתמודדות טל אמר, זאת הדחקה.
הוא צעק עליו שיסתום כי טל לא מבין בגרוש והוא טרק את הדלת של
החדר שלו מאחוריו, מותיר את טל לעוד ערב משעמם של טלוויזיה
ומנה חמה, בלעדיו.
כבר שישה ימים שהוא יושב בחדר כמו ילד בן חמש בעונש, לא יוצא
החוצה אלא אם כן הוא באמת רעב או לא יכול להתאפק יותר וחייב
לצאת לשירותים. המערכת מנגנת בלי הפסקה שירים עצובים ומתמשכים,
לעיתים רק מוסיקה, בלי מילים, מזכירים לו את החיוך הוורוד שלה
ואיך שהוא פרוש על שפתיה, מלטף את השפתיים שלו במתיקות משחררת
וחלומית. הוא לא רגיל לשכב ככה בלי לעשות כלום אז ביום הראשון
הוא התחיל לספור את המרצפות, כדי שלא יהיה משעמם ולראשונה שם
לב שכמה מהן עקומות ושבורות. אחרי יומיים הוא כבר הפסיק לספור
כי הבגדים שלו היו מפוזרים על כל רצפת החדר, יחד עם שאריות של
אוכל ובקבוקי בירה ריקים. החדר קטן, סגור ומחניק ואם היא הייתה
כאן עכשיו, שיערה החום והמבריק היה מפיץ בחדר ניחוח עדין של
שמפו מתקתק והיא הייתה פותחת את החלון מעט, מדליקה איזה קטורת
אפרורית או נר צבעוני בריח ווניל ומקפלת את כל הבגדים שלו
בחזרה לארון ממש כמו בחנות. היא אפילו הייתה מסדרת אותם על
המדפים לפי הצבעים ולפי האורך וצוחקת כשהוא בטח היה חושב
שהכתום הוא אדום. אבל היא לא כאן וכבר מתחיל להימאס עליו כל
הדיכאון הזה.
אחרי כמה ימים, היא פתאום התקשרה אליו. הוא לא ענה לטלפון וטל
מסר לו שהיא אמרה שמזמן כבר לא רואים אותו והיא דואגת, אז
שיבוא איזה ערב לשבת עם כולם במועדון, אפשר לחשוב שהוא מת או
משהו כזה.
פתאום זה נראה לו נורא טיפשי, כל הסיפור הזה של הדיכאון, והוא
החליט לצאת מזה, לראות מה יקרה. מקסימום, תמיד אפשר לחזור.
אז הוא יצא החוצה מהחדר, נתקל בדרך בבגדים מסריחים וצלחות
דביקות. הוא התקלח וגילח את הזקן הבהיר והסבוך שהחל להסתלסל
במורד לחייו, מגרד את קצות צווארו. הוא הרים כל מה שהיה על
רצפת חדרו וזרק הישר לכיור, לכביסה או פשוט לפח, פתח את החלון
בחדר החנוק הזה במלואו ומשב רוח צונן ולילי הכה בפניו, החשופים
כעת, נושא עמו ריחות של יובש וים ושמפו מתקתק של איזה אחת.
טל חיכה לו בסלון עם המפתחות של האוטו, מחייך חיוך מעודד ומחבק
חיבוק ידידותי מלא באהבה ותקווה. הוא נאנח לרגע, כחושב שנית כל
מה שעתיד לעשות, אחר לקח את המפתחות ושוב סגר אחריו את הדלת,
מותיר את טל לעוד ערב משעמם של טלוויזיה ומנה חמה, בלעדיו.
הוא הגיע לחדר הקטן והחנוק הזה, במקום שהיו יושבים תמיד,
מעשנים, צוחקים, אוהבים. היא ישבה שם עם החברים האלה שלהם והם
לא הרגישו בו נכנס, נעמד לידה ונושק ללחייה הסמוקה ומתיישב
קרוב אליה, טעם דבש מצפה את שפתיו.
הוא הביט בה לרגע, מבט חטוף ומהיר, השתדל שלא תשים לב שהעיז
להעלות זוג עיניים מפויחות מעל קו החזה ולהביט אל תוך עיניה.
היא בדיוק פרצה בצחוק המתגלגל הזה שלה, מישהו סיפר לה בדיחה
והיא מאושרת, חיוך מתקתק וורדרד פרוש על שפתיה ובעיניה ניצוץ
של שמחה. הוא מיהר והסית מבטו חזרה לרצפה, לפני שתשים לב,
עיניו נעוצות כעת בחרכים שבין המרצפות המקושקשות המכסות את
רצפת החדר החנוק הזה.
מתי הפכה לכזאת, הוא חושב בתוך עצמו, סופר מרצפת ואת זאת
שאחריה ועוד אחת. היא הספיקה להשתנות בשבילו ובשבילה מאז התאהב
בה אז, מזמן, אך לא לפני זמן רחוק כל כך. המרצפות בקצה הימני
של החדר הסתיימו במזרון רך ועליו כריות וכמה נערים צוחקים.  
הוא הביט ברצפה הדביקה, ניסה לשחזר לעצמו, ניסה לדמיין את שערה
החום המבריק והקופצני שפעם הגיע עד כתפיה והפיץ ניחוח שמפו
מתוק וכעת גלש עד למדרונות גבה השזוף מעט, באדמוניות מבריקה,
חלק וארוך ומלא בחיים. הוא הושיט ידו כממאן ללטף את שערה וקמץ
אגרופו בחוזקה, מזהיר את עצמו פן יעשה זאת. הוא שאף עמוק פנימה
את אוויר החדר החנוק הזה, עשן וצחוק ודמעות וניחוח עדין של
שמפו מתוק חלחלו אל תוך אפיו והוא שחרחר אנחה, ספק של כאב ספק
של נחת.
הוא נזכר איך גופה הצעיר היה פעם עטוף במכנסי ג'ינס כחולים
וחולצות שחורות בעיקר, או אפורות, וזוג זרועותיה הבהירות שעטפו
אותו ואיך שהטבעת הכסופה של האצבע שלה הייתה מקפיאה לרגע את
עור גבו הבוער ואז הוא חזר להביט בגופה עכשיו, במכנסיים
הצבעוניים והגזורים האלה שלה, המטולאים, בחולצות השחורות,
הישנות, המשופשפות והמפוספסות האלה והשרשראות שענד צווארה
הצחור ושלופפו סביב זרועותיה הבהירות באי סדר שכזה.
ושוב הוא ספר את המרצפות, בכיוון השמאלי הפעם. הסתיימו בכורסא
נינוחה וחומה, כוסתה בערמות בגדים, עיתונים ושקיות וקרועה
בצדדיה, חוטים חומים פרומים שלוחים אל האוויר של החדר החנוק
הזה. ואז היד שלה הכתה על ירכו, כמו בלי לשים לב, העירה אותו
מחלום בהקיץ והטבעת הכסופה שלה נצנצה אל תוך עיניו והוא נאנח
לרגע והיא חזרה וצחקה שוב צחוק מתגלגל ומאושר וממש לפני שהוא
הספיק להרים את העיניים המפויחות שלו אל העיניים האוצרות שלה,
לחפש אולי בכל זאת נשאר שם המשהו הזה שכל כך אהב, היא כבר חזרה
אל תוך האווירה ושוב צחקה והתגלגלה עם החברים והחיוך הוורוד
שלה שפוך על פניה ממש כמו אז.
הוא נזכר איך היו מדברים שעות על גבי שעות, נוזלים אל תוך
לילות שחורים מלאי כוכבים וירח אכול, שכובים על מיטותיהם או
ישובים זה בזרועותיה של זו, משוחחים על כל דבר בעולם, מעלים
מחשבות, מתווכחים באהבה, מדקלמים שירים וחורזים על עצמם ואיך
שהוא מתגעגע אל הקול המאוהב שלה, שופע ההתלהבות והרצון ללמוד
עוד ועוד. ואז הוא נזכר בפעם האחרונה שדיברו, אז באותו אחר
הצהריים, היא עלתה על המדרגה, והתקרבה אליו בצורה שהיה מגדיר
מסוכנת. אם היה זה סתם עוד יום רגיל בחייהם, כמתוך הרגל היה
שולח יד לצווארה הצחור והעדין ומצמיד את שפתיה הוורודות אל שלו
בנשיקה ארוכה ומתוקה. אך הפעם התאפק והשפיל עינייו לרצפה על
מנת שלא יצטרכו לפגוש בעינייה שלה.
"אני עדיין רוצה שתהיה חלק בחיי" היא אמרה, מושכת באפה.
מבפנים, הוא הרגיש איך הכעס מבצבץ בו, עולה אט אט מעלה עד
האוזניים שהפכו ממש באותן השניות להיות אדומות ובוערות. באמת
מעניין שהיא בוכה,הוא חשב לעצמו, אפשר לחשוב שהוא זה שזורק
אותה ברגעים אלו ממש.
"ואני עדיין רוצה שנישאר ביחד." הוא החזיר לה.  העיניים שלו
היה תקועות ברצפה, מחפשות אחרי תבנית חוזרת, בלתי קיימת,
בנקודות השחורות הפזורות על גבי המרצפות.
"למה אתה חייב לעשות את זה? אתה חושב שלי זה לא קשה?" היא
נאנחה ואז הרימה בידיה העדינות את הסנטר שלו, מבקשת ממנו
להסתכל אליה כשהיא מדברת אליו והמבט הזה שלה היה מלא רחמים או
עלבון או משהו דומה שלא הצליח לזהות ורק גרם לו להרגיש ממש קטן
מבפנים. הוא הרים זוג עיניים בורקות וממצמצות בכאב שהתפרש אז
ככעס והישירן אל תוך העיניים שלה, האוצרות בתוכן קסם בינה
ויופי, תר אחר אותה נקודה שתכאיב לה, ממש כמו שכואב לו.
"את ממש מצחיקה את יודעת?! ככה פתאום, אחרי כל מה שהיה, את קמה
ומחליטה לעזוב אותי ועוד מתרצת את המצב בכך שאני לא רוצה אותך
בחיים שלי." העיניים שלו חזרו שוב לרצפה, באותה המהירות בה עלו
ממנה והמבט שלה מילא אותו דרך הריאות והוא הרגיש שהואחייב
להתנתק, אחרת מי יודע מה היה קורה. הוא נשא זוג רגליים ארוכות
מחוברות לגוף תמיר והתרחק משם, מותיר אותה עומדת על המדרגה
בעיני אוצר דהויות ובוכות, בלעדיו.
צחוקה המתגלגל העיר אותו מזכרון מעורפל, היא הביטה הישר אל תוך
עיניו המפויחות ולרגע העיז להתלות בהן במבט חטוף, מגלה זוג
עיניים כבויות שאוצרות שתוכן קסם, בינה ויופי ואהבה רחוקה. הוא
חייך, אילוץ אמיתי שלבטח יתחיל להתרגל אליו עם הזמן ואמר שהוא
מצטער. לרגע היא לא הבינה, אחר ליטפה שערו הזהוב בידיה הבהירות
והעדינות ואמרה שגם היא.
ועכשיו, הוא חושב, עוד ייצא להם לבטח לשבת יחד. עכשיו, כשהכל
כבר נגמר. בטח תהיה זו יד המקרה שתפגיש ביניהם והם ימצאו עצמם
משוחחים על דברים שלשניהם יראו לא חשובים כמו מה שבאמת צריך
לדבר עליו, אבל בכל זאת הם ימשיכו, אולי תתגלגל השיחה אל תוך
הלילה שזור הכוכבים, והריח האכול יאיר על פניה הנוצצות, אולי
היא עוד תחייך כמו פעם ותביט אליו בפניה האוהבות המלטפות
ותגלגל צחוקה אל אוזניו והוא יחייך אליה בחזרה ויחבק אותה חזק
ולא יעזוב, לא כמו שהיא עזבה. אולי.