בבית לא היה מה לעשות. ואף אחד לא רצה ללכת למקום אחר. אז מה
יכולתי לעשות? הלכתי עם כולם. וכולם הלכו למסיבת גיוס של נתי.
אז הלכתי, שיהיה. אני לא ממש חבר שלו, מין יחסים של שלום-שלום
כשפוגשים אחד את השני בעיר או משהו. אבל הלכתי.
אצל נתי בבית היו המון אנשים, אבל לא ממש היה צפוף, כי הרוב
ישבו בחוץ על הברזלים ושנוררו סיגריות אחד מהשני. ובכלל בפנים
הייתה מוסיקה דפוקה ורק הצמרת ממש העזה להישאר בפנים ולרקוד.
ואני? אני נדדתי. פנימה - פיתה עם נקניקיה וכוסית יין, החוצה -
לאקי סטרייק ושלוק מהבירה. ככה נדדתי בערך שעה, פנימה-החוצה,
החוצה-פנימה. מחפש. מחפש למה בכלל באתי.
והאנשים שהיו שם, שלא נדע מצרות כאלה. כל כך הרבה אנשים. והם
היו כל כך ריקניים, שכשנגעתי בהם בטעות - הם פשוט נשברו. כמו
כד מחרסינה שמוטח ברצפה ומתנפץ לאלפי רסיסים במין הפגנתיות
שאומרת "את זה אפילו אלפיים סינים חרוצים לא יצליחו לתקן!"
פשוט התפוררו לי מול העיניים, אפילו בלי לעשות רעש. ככה
בסולידיות. נגיעה - התפוררות. דחיפה והופ - התאדות. צ'פחה
ידידותית פה - העלמות מזורזת שם. בעיטה קטנה כאן - ושלום על
ישראל. מהר מאד מצאתי את עצמי מטהר את הסלון מכל מיני רזרבות
של המין האנושי. כל יצור מדדה בעל שני עיניים מזוגגות מרוב
טמטום פשטני שלא נראה לי כל כך - פשוט מחקתי מהעולם. מהתודעה.
לאט לאט החדר התחיל להתרוקן, אבל התאבון שלי להרס המוני של
רובוטים אופנתיים בעלי מוח קיבוצי - גבר. אז יצאתי החוצה, אל
הרחוב. במחי יד הכחדתי שני גופים נבובים, וכך סיפקתי עוד גלון
חמצן יקר ערך לאלפי האנשים ההולכים ונחנקים בעולם הבזבזני
שלנו. בלטיפה עדינה סילקתי עוד שלושה מיותרים כאלה. ותוך רבע
שעה גם בחוץ היה שומם.
זהו, ניקיתי את חיי מעטיפות צבועות בצבעים יפים וזולים שהיו
מוכרחים להיקרא בני אדם. ניקיתי את כולם.
עוד מבט אחרון בירח הגדול, המלא והצהוב, ואז,
נגעתי בעצמי למוות.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.