וזה שוב פעם קורה ואני מאבד שליטה. אף פעם לא הבנתי ואני חושב
שאני אף פעם לא אבין, למרות שאני די חושב על זה הרבה, איך זה
יכול להיות שהמוסד שאמור להכין אותך לחיים עושה עבודה כל כך
מחורבנת.
עזוב אותך מאנגלית ומתמטיקה ואני אפילו לא מדבר על תנ"ך, תלמד
איך להתמודד עם רגשות.
דווקא את השיעור הזה, החשוב ביותר, לא הצלחתי ללמוד בכל שנות
ההתבגרות שלי, איך לא להראות שאתה שבור, איך לא להראות שאתה
מאוהב, איך לא להראות שכל פעם שלוקח לה להחזיר לך טלפון יותר מ
5 דקות אתה כבר מזמין מקום באברבנל לאיזה חודשיים אשפוז, דווקא
את זה הם לא מלמדים והם עוד רוצים תוספת שכר.

וככה יוצא שכל פעם שהיא, אותה אחת אבל לא תמיד אותה אחת, נכנסת
לי לחיים, אני עובר התמוטטות עצבים. הרי ברור שיש פה משהו וגם
אם הוא לא מוסבר, הרי אני יודע שאני אקטוף את הירח אם היא רק
תגיד, אבל לך תגיד כזה דבר בלי להישמע דביל מושלם ולך תגיד שכל
רגע פנוי אתה רוצה להיות איתה ולך תגיד שאתה לא אוכל שבוע ושכל
דקה פנויה אתה מעביר בלחשוב עליה, לך תגיד, אני לא יכול להגיד
את זה, אני לא חושב שאני אהיה מסוגל להתמודד עם כל תגובה שהיא
ולא משנה אם היא תהיה לטובה.

אז במקום זה, אני יושב, מחבק אותה חזק ומלטף את השיער על הראש
שמונח על כתפי ולמרות שאני מרגיש טוב, אני ארחיק אפילו ואגיד
מאושר, אני מתרסק מבפנים ומתגעגע לאותה תחושה עצמה שאני מרגיש
באותו הרגע.