הנה זה מתחיל. הלמות תופים ברקותיי. חום שהתרכז בידיי ומזדחל
מעלה לאורך זרועותיי. כשאני רציתי לא יותר מלצאת לאויר הקר.
פעם אחרונה ודי. אני חייבת בפעם האחרונה הזאת להשאר עירנית עד
השעות הקטנות של הלילה. השקט יקרא לי אז, בינתיים הפעילות
קוראת לי. הרי איני יכולה להשאר ללא מעש אחרי שהלעטתי קרביי
בנוזל החום הממריץ, סמיך היה מרקמו כשבלעתיו באחת.
בבקרים אני עבד כשיר, כשיר לשירות המציאות הרודה. מתפקדת
כראוי. תוהה - האם טחו עינם מראות? השלטונות המוסמכים עליי ועל
עוד מליונים כמותי, העיניהם מסומאות? לא מבחינים בהליכת החרק
שלנו, בבהיית המומיה שלנו, הנעלם מתודעתם הרצון העז שלנו להגיע
כבר למבטחנו-מבצרנו שם נמשיך להשתעבד, רק שלמרותה של סמכות
אחרת?
ומדוע אני נוקטת לשון רבים. כי אולי זה נוגע לעוד כמה כמותי.
הדבר הטוב היחיד שעשיתי היום, בצהריים היה, הוא ללכת ודבר עם
דן, ההוא מן האבודים. לבטח ישמח את שמו לראות מובלע כאן בין
השאר. התחלנו בהתנצחות המוסיקלית שלנו. פעם אני הכנסתי קלטת
שהיתה לטעמי, ופעם הוא הוציאה והכניס דיסק, שקרא למקצבו
ולמנגינתו "אופטימי יותר". העיקר שנהנה, בעוצמה, רק לא להרגיש
באמצע, ומדוע שפתי מתדרדרת...
להעלות משהו ב"במה", לאחר זמן כה רב שאני מחכה לפרסומו של
הקודם, להעז ולהעלות משהו ב"במה", אחרי כל כך הרבה התעלמויות
אציליות, להעלות משהו ב"במה", שלאחר מכן, כשאפרוש מכאן, ברי לי
שלא אפרסם טיוטה נחותה זו בשום כרך מן כרכיי הדמיוניים, הבלתי
מושגים, להעלות משהו ב"במה", ולהאמין כמסומאת שעשרות השורות
האלה, המעוצבות - לא מעוצבות, המחושבות - לא מחושבות, ינעמו
לקריאתו של מאן דאהו, להעלות משהו ב"במה" ולהיות עזת מצח דיה,
כדי לרשום כל זאת תחת התוית "משהומונולוג" .... לאחר שאנשים
מפוחדים טוענים כי גרמתי להם ללקות מחדש בהבנת הנקרא.

רק פעם אחת אחרונה ודי. מבטיחה לקיים שאפסיק עם זה. למרות
שהאופל ישלוף בפניי את אחת מן הקריצות המגרות שבאמתחתו, אני
מבטיחה לשלוט בו להבא.
נסיעות. מחשבות על נסיעות קרובות מתמקמות באונות מוחי. היום
(מוזר, לא תכננתי למקם את פרץ הדברים המונולוגיים שליבמקום
וזמן מוחשיים) לבית שמש. פגישה שהתאחרה מאוד. מדיי?
משם הרחק הרחק, אפליג במהירויות משתנות, כתואם לגחמותייו של
נהגי העתידי, אפליג - אטוס על גלגליה המרצחות של קופסת המתכת
החלולה, בעלת הכמה וכמה המושבים המרופדים. אפשר לחשוב - אם
יתפוצץ, מי יעריך מאיזו חברה נטוו מרבדי המסעדים המרופדים כה,
עליהם מניחים הנוסעים לעת עייפותם את שיער ראשם, בלא כל שמץ
דאגה להדבקות חוזרת ונשנית מהחיות הקטנות והמגרדות הללו....
מי....תגידו לי.... מי?
וממתי אני רואה זאת לנכון ולמועיל לנהל דו-שיח אילם, חד צדדי
עם קוראיי הדוממים?
שיחות בהולות אחרונות עם סרגיי לפני שבועיים. (שוב - גורם
הזמן). מאמר חושפני ינוח לו מולי כשארים עיניי מהמקלדת ואתבונן
בעוז על המסך. ואני לא שלא אתרעם על עצמי. על הנכונות המתרפסת
שלי להעלות כאן דבר מה שאולי אולי ייגע בלב לבה של יישות זו או
אחרת. הרי זה רק הניצול שלי, שנערך בידי אמן. אני כותבת רק
ל"במה", לאלפי העיניים שכלל לא יטרחו לקרוא אותי, מאוחר יותר,
כשאקבל תגובות דמומות למכביר, אנטוש בבושת פנים (הדדית!) את
המקלדת הנאלחת והמסך המכאיב לעיניי. נשימות מואצות בשפורפרת
השח-רחוק עם סרגיי. שואל בתמימותו אם קרה משהו, כי אני נושמת
מהר. הה, הה....כן. קרה משהו.
התוודיתי באוזניו על הרגשה כלשהי, שהיא שלי, בלעדית לי. אבל
אתחכם ולא אשתפך, קורא נסתר, במה העניין. הוא ממהר במונית
לתל-אביב. מסיבה בהולה. אני רק אבק. באותה מידה יכולתי לכתוב
זאת גם ביומן האישי שלי.
עם דן בעתיד - הזיות צמחיות. נו, מהירוק אפור הזה. ומאין אדע
צבעו אם לא ידעתיו עוד מעולם? הזמן להתנסויות, דן דן.

המרחק קורא לי, להשתחרר כמו ציפור, התגלו גילי?
עם תאומתי הנדכאת - מחשבות על בית חולים אירופאי מאוכלס, הפעם
גם בה. לא מזינה בשרה מזה יומיים. טוב את עושה. טוב מאוד.
מגשימה גם אותי. בשבילי גם תחווי. היי עם בריות מגוונות. הכירי
אותם, התרועעי עימם באומץ.

עם אחי המבוגר - עיניים אדומות מולי, פעם ראשונה לראות נפש
גברית בוכייה בעולמנו. עלמה מחוללת, רקדנית תשוקתית שנטשה
אותו, לא נעתרה לאהבתו הפתאומית. אני כאן, כותבת כדי להנציחכם,
הקרובים לנפשי, המזינים אותי בכאבכם הפרטי. תנו לי לגנבו . רק
לקצת....השאתי לו עצה, לאחי, והיא כך - כל עוד תמונתה איננה
בחיקך, אל תציב נקודה למה שרק נקטע. ההדדיות, תמיד להאמין
בהדדיות.
ומה פשע אני מבצעת פה? משרבטת בכתב מתמרח עם עטי החדש על גבי
ניירות משובצים, מחברת נחמדת, נושנה כזאת, משרבטת את מיטב
הגיגיי, שלכתבם משורגים בתוך סיפור התאוויתי בעלומיי?
הרסתם את אחד ערן. המבקשים אתם גם את שפתי שלי להשחית עד לכדי
רזון בלתי נתפס?
אולי כעס מתפרץ, אולי זהו רצון בלבד לקבלה, להוקרה מצדך, קורא
מתמיד (כי אם עד שורה זו הגעת - איחוליי!), ועל מה בכלל מבזבזת
אני את שעת הבוקר הזו, שלא החלה וכבר מאוסה?