האגדה נכתבה על בסיס סיפור מאת ניל גיימן, בשם 'Daughter of
the Owls'.

את סיפור הגעתי אל המנזר שמעתי באחד הלילות מפי רחב-כנף,
הינשוף הגדול אשר במגדל. הוא סיפר שעופף מעל העיירה של בני
האדם, עוקב אחרי ינשופה לבנה עצומת-כנפיים אשר חדרה לתחומו,
ונשאה משא גדול. רחב-כנף שיער שהיה זה ציד ושאף לקחתו ממנה,
שכן ציד שצדה בתחומו היה צידו שלו, אולם אז ראה את הינשופה
מניחה את השלל על מפתן בית-הצלצולים של בני האדם (כך קוראים
אנו לכנסיותיכם הקולניות, אשר צלצול פעמוניהן היה נישא על כנפי
נשרים וטורד את ימינו ולילותינו). השחר החל לעלות, ורחב-כנף
היה צריך לשוב למשכנו. עכבר שלכד בליל המחרת גילה כי אנשי העיר
מצאו את שלל הינשופה אשר היה סל ובו תינוקת בת-יומה, והם לקחוה
למנזר ושם השאירו אותה, מפחדים מכדי להמיתה אך חוששים להותירה
בקרבם. וכך באתי אני אל המנזר.

בכפר הייתה אישה שאך הולידה, והיא הייתה מגיעה מדי יום ומיניקה
אותי. היה זה בצהרי היום, והשמש הבוהקת מעל החלון בתקרת חדרי
הייתה מסנוורת את עיניי. האישה היניקה אותי במשך שנה בקירוב,
עד שכלה החלב משדיה. לא באהבה ביצעה את עבודתה זו; לא חום חשתי
בין זרועותיה, אלא ניכור ושנאה הנרכשת כלפי, דברים קשים עבור
עולל. נשות העיירה מעולם לא אהבוני. רחב-כנף סיפר כי הן היו
אלו שרצו להמיתני. רחב-כנף היה נחבא בין צללי קורות-התקרה אשר
בחדרי עד שהאישה המטפלת תלך, ואז היה יורד ומספר לי על העולם
שבחוץ, אשר היה מחוץ להישג ידי הקטנה.

כפעוטה, הייתי מסתובבת בחדר הקר של המנזר בו הותירוני הנשים,
לומדת לדדות ואחר ללכת בכוחות עצמי וללא השראה פרט לביקור
החטוף של המטפלת. רחב-כנף ושאר הינשופים והעטלפים דרי-המנזר
היו משעשעים אותי בסיפורים על העולם שבחוץ, מחוץ למנזר, מחוץ
לחומות. הם לימדוני את לשונם ודיברו על דברים הנפלאים מדמיונו
של אדם.

כשבגרתי מעט וידעתי ללכת, הייתי יוצאת מחדרי ומשוטטת בגן הפראי
של המנזר. באותם זמנים ביקוריה של המטפלת היו נעשים קצרים יותר
ויותר, ויש שהייתה משאירה מנת מזון למשך היום ומסתלקת. הייתי
מתקשה למצוא את המקום בו הטמינה את המזון, וגם כשמצאתיו היה
קשה ללמוד לחיות על מנות מועטות אלו ואני ילדה גדלה ומתפתחת.
רחב-כנף היה מתלונן באוזני על כך שאינני גדולה דיי, אני נראית
כעטלף גמדי, וכי אני זקוקה למעט אוכל בריא. הוא היה צד עבורי
חולדות ושאר מכרסמים, אך אני התקשיתי לבלעם בשלמותם, כמותו.
העטלפים הקטנים הביאו לי פירות מתוקים והעטלפים הגדולים יותר
לימדוני לקחת את צרכיי מן הבשר דרך ורידיו.

בוקר אחד הגיעה האישה התורנית (שכן עתה היו הנשים מתחלפות,
וידעתי זאת; כנראה קשתה המלאכה על אישה אחת) וזרקה לעברי בד
לבן ומסורבל, למרות מגעו הרך. בהיתי בפריט הלבוש בתמיהה,
והאישה נאנחה והטילה אותו עליי, מעבירה את ראשי וידיי מכל מיני
כיוונים וזוויות נוראיות שחששתי פן תישבר אחת מגפיי. הכיסוי לא
היה נוח, עור שני אך מסורבל, ונאבקתי להורידו, אך האישה קראה
בקול הרם של הנשים וידעתי שמעשיי אינם כשרים בעיניה. נותרתי עם
הבד הלבן, אשר היה מתחלף מדי שנה, כשהייתי גדולה מדיי עבורו.

רחב-כנף סיפר לי על התחלפות העונות מחוץ לחומות, ואני הייתי
רואה אותן מתרחשות אף בגני המת למראה: עלים ירוקים מלבלבים על
ענפים שבורים באביב, גדלים וגדלים עד שכומשים ונושרים בסתיו;
רוחות ושלגים סערו מחוץ לחלוני בחורף בעוד שבקיץ הפזו קרני
השמש בחמימות נעימה. רחב-כנף אמר שמנין שנה אחת הוא מקץ חורף
אחד עד קץ החורף הבא, ואני הייתי מונה על אצבעותיי את השנים
שחלפו מאז בואי למנזר, מאז הולדתי.

בחורף העשירי לחיי מת רחב-כנף. אומנם צאצאים רבים הותיר אחריו,
אשר מילאו את מקומו במגדל הקר, אך לא יכולתי למצוא נחמה באלו.
מים מלוחים זלגו מעיניי, נבהלתי מכך ובהלתי רק הגבירה את
התופעה. עטלף זקן וחכם אמר שאלו דמעות, והללו זולגות לבני אדם
לעיתים תכופות למדיי. העטלפים והינשופים לא הזילו דמעות על
מותו של רחב-כנף, הינשוף הגדול מן המגדל, ואני רק חשתי יותר
בודדה ומנוכרת בשל כך. הם היו דיירי המנזר, המגדל, הם היו
משפחתי, אך לא הייתי אחת מהם. הייתי שונה, בת אדם.

אחרי הכרה זו ניסיתי להתחקות אחר בני מיני שלי. נכרכתי אחר
מטפלותיי, אולם הן לא הקדישו לי מחשבה רבה ולא הבינו את שפתי,
ואני מעולם לא יכולתי ללמוד את שפת האנוש, אותה מעולם לא שמעתי
אלא כשננזפתי. אם כן, גם הם דוחים אותי מעליהם. הבנה נוראה זו
של בדידות וניכור הביאה את הדמעות לעיתים קרובות, ואלו היו
ההוכחה הניצחת להיותי אדם בעולם ינשופים, ינשוף בעולם האדם,
חלק משני העולמות אך בו זמנית מושלכת הצידה, מנודה.

בקיץ הארבעה-עשר לחיי, בליל ירח מלא, שמעתי שאון גדול מחוץ
למנזר. ישבתי על המגדל, בחברת כמה מניניו של רחב-כנף, ועתה
טיפסתי למעלה, נחבאת אך מתבוננת אל מחוץ לחומות (כעת הייתי
גבוהה דיי לשם כך) וראיתי דמויות באות, ושמעתי קולות. בני אדם.
רבים היו, אך לא היו אלה הנשים של העיירה; קולותיהם היו נמוכים
ורמים, גסים אפילו. הם ליהגו וצחקו בשכרון חושים. ראיתי את שער
החומה נפתח. קולותיהם קרבים. יד של פחד מחצה את לבי. ירדתי מן
המגדל ורצתי לחדרי הישן, הנמוך והמוגן ביותר במנזר, הקבור תחת
הקרקע עם חלונו המשקיף אל על, נכנסתי אליו ונחבאתי בחשכה,
מקווה לטוב אך מצפה לנורא מכל.

הם פרצו בכוח אדיר את הדלת. עיניהם היו מזוגגות (כעיניו של
שקוף-עין, העטלף הקטן שהיה אוכל פירות שנשרו מן העץ לפני ימים
רבים מדיי, ועתה טעמם היה מתוק-חמצמץ), שפתותיהם מעוותות בחיוך
מטורף, ומראם משונה: חזם שטוח, ופרווה מסוקסת על פניהם, שלא
כמו הנשים. אילו מין בני אדם אלו? אך הבחנתי בעוד דבר. הם היו
גדולים יותר, מוצקים יותר, שריריים. אם הנשים יכלו אך לצעוק
עליי, אינני רוצה לדעת מה הללו יעוללו.

עיניהם תרו אחריי בחושך. ייתכן שהייתי מוגנת, אלמלא הייתה
יוצאת הלבנה הבוגדנית מאחורי ענן ומאירה את פינת החשכה שלי,
הבד הלבן ועורי הצחור בוהקים באורה הקר. תקולל. בני האנוש
התקרבו עוד ועוד, ואני לא ידעתי את נפשי מרב אימה. עיניהם לא
אמרו כוונות טובות, והילוכם האיטי הישרה עליי פחד, וגם לו
יכולתי להבין את מיליהם אינני חושבת שהייתי נפחדת יותר.
ציוויתי עליהם להתרחק, לעזוב, שלא יעזו להתקדם עוד ולו בצעד,
אך הם רק גיחכו למשמע קולי. לצווחות הינשוף שלי לא הייתה
משמעות מצווה באוזניהם. דמעות זלגו מעיניי ויפחות מפי, וקראתי
לשמיים, לירח, לרחב-כנף, לינשופה הגדולה שהביאתני... קראתי להם
לעזרתי, הצלתי, שכן כעת לא היה ספק בלבי כי הנני נתונה בסכנה
ובכוחות עצמי לא אחלץ ממנה.

ואז הוא בא.
תכול-עין הם קראו לו. נוצותיו היו בעין השלג, אך בחוסמו את אור
הלבנה הארורה במוטת כנפיו האדירות, נראה שחור כעורב. חושך כיסה
את החדר, אך הגברים המטורפים לא שעו לכך; כה מרוכזים היו
בכוונותיהם הזדוניות. הנה כבר הגיע עדי אחד מהם. בידיים חסונות
קרע את הבד הלבן מעל גופי והחל מפתח את קישורי מכנסיו; ואז אחד
מרעיו הקטנים יותר (אך עדיין גדולים משאר הינשופים, ואף
מרחב-כנף) של תכול-עין נגס במקור חד את צווארו הרך של האיש,
קורע את ראשו עם חלק משדרתו, ובולע את השלל בשלמות. התחלחלתי
מן המחזה, והסבתי פניי בעוד תכול-עין ורעיו עשו את עבודתם.

עד השחר לא נותר דבר פרט לצניפות הטריות של ינשופי-הענק, אשר
יימצאו ויפוררו על ידי הנשים, ואולי הן ייראו ויבינו את כוונות
גבריהן. הינשופים האדירים עפו אל המגדל לנוח במשך היום,
ותכול-עין נשאני על גבו לשם. נחבאתי בראש המגדל, בקן הישן של
רחב-כנף, חשה מוגנת. ראיתי את הנשים בצהרי היום, כשבאו אל
המנזר, ראיתיהן בוכות על בעליהן שמתו. אכן, בני אנוש בוכים
לעיתים תכופות. אך לגברים אלו לא הגיעו אותן דמעות.

בליל אותו יום נשאני תכול-עין איתו ועם להקתו. נחלתם היא הארץ
כולה, ואף שדרו בה ינשופים רבים, אף לא אחד מהם ערער על מלכותם
של ינשופי-הענק. ואני, ילדת-הינשופים, צורפתי אל להקתם, סורקת
את האדמה, צדה על הקרקע, ישנה בעצי אלון ורודפת אחר צדק הלילה
השחור, נקמת הינשוף הלבן. לא עוד מנודה, לא עוד מנוכרת. עתה
אהיה חוליה מקשרת, וסיפורים נרקמים אודותיי ומועברים מפה לאוזן
לנייר. ולכן ישבתי אף אני וכתבתי את סיפורי. שתדעו, כשחולף הצל
הלבן מעל ראשכם, את אשר ראיתם. תדעו, ותחששו: האם אליי הם באים
הלילה?


פורסם ב"חלומות באספמיה", כרך שני