' אינני רואה צבעים. שחור ולבן, מכך מורכב עולמי. ואפור, הרבה
אפור. זכור לי שבגיל 5 הגננת (רחל היה שמה?) הצביעה על השמיים
וקבעה שהם כחולים, ואולם אני לא ראיתי אותם שונים מן הדשא,
אותו אפיינה כירוק. אומרים שגם עיניי שונות בצבען, האחת שמיים
האחרת דשא, אך כשאני רואה את בבואתי במראה הן אפורות, שתיהן,
ואינני רואה ולו הבדל דק.
את יעלי פגשתי עוד בבית הספר היסודי. תלמידה חדשה, באה בתחילת
כיתה ג', היא הייתה ביישנית וישבה לידי ואני נהגתי בחברותיות
והכרתי אותה לאסף, חברי הטוב ביותר. היינו שלישייה בלתי נפרדת
מאז, אני, יעלי ואסף. תמיד שיחקנו יחד אחרי הלימודים, וכשבגרנו
היינו יוצאים בחבורתנו המצומצמת או עם בני זוג כאלו ואחרים
שהיו באים והולכים, אך אנחנו תמיד נשארנו יחד.
' בצבא אני ואסף שירתנו קרוב יחסית, ועוד היינו נפגשים, אבל את
יעלי כמעט ולא ראינו. לכן רבה הייתה השמחה כשגיליתי ששותפתי
ללימודי העיצוב בטכניון היא לא אחרת מאשר יעלי. גם אסף למד
אתנו, אך הוא פנה לכיוון התכנות. בהתחלה שמחנו מאוד על הפגישה
המחודשת, מעולם לא ידעתי או חשבתי שהעניינים יתגלגלו כך.
'לא זכור לי מי הציע לצאת באותו יום שישי. אני הייתי חולה,
מקרה חמור של שפעת, ואסף ויעלי יצאו לבדם. שכבתי במיטה  בדירה
אותה חלקתי עם יעלי ואסף, והרהרתי ארוכות, על הרבה דברים,
בעיקר על יעלי. תמיד כשחשתי בדיכאון חשבתי על יעלי, מעלה אותה
במוחי, וחיוך היה נפרש על פניי. יעלי הייתה יפה, אבל לא רק
מבחוץ, גם מבפנים, והיא הייתה מקרינה זאת לכל עבר, ואם נכנסה
לחדר הוא היה מואר כולו ומקור האור היה חיוכה. כמו מלאך היא,
יעלי שלי. שלי, ולא של אף אחד.
' כן, אהבתי את יעלי, אבל לא העזתי מעולם לומר לה זאת. פחדתי.
אתם יודעים, הפחדים הרגילים, שזה יהרוס את הקשר ההדוק שלנו,
שהיא תדחה אותי, ידעתי הרי שהיא תדחה אותי אני לא בדיוק הטיפוס
שלה, אם אתם מבינים את כוונתי. אבל לי לא היה אכפת. אני שמרתי
את עצמי ליעלי, לא יצאתי מעולם עם אף אחת אחרת (והיו לי
אפשרויות, מראי אינו כה גרוע כשלעצמו) ואני הסתפקתי רק במיטות
המחוברות ובהתכרבלות כנגדה בלילות החורף הקרים של חיפה, ככה,
בתמימות, ולדמיין עד שרציתי לצרוח מרוב כאב ותשוקה, אבל לא
יכולתי. חשבתי על יעלי וחייכתי. אהבתי לחייך. יעלי אמרה שהיא
אוהבת את החיוך שלי.
'נזכרתי בלילה לפני שבוע, כשהשמוק הזה שיעלי יצאה אתו במשך
חודשיים זרק אותה. לא הבנתי, איך אפשר לזרוק מלאך קורן כמו
יעלי, אבל זה לא שינה. היא בכתה ובכתה. היא מתאהבת מהר, יעלי
שלי, ונפגעת קשה מכל הבני-זונות שהשד יודע למה היא יוצאת איתם
בכלל. אבל גם אם אגיד לה את זה, זה לא ישנה. יעלי תבכה, ואז
תקום, תגיד שהיא צריכה לחזור לעצמה ולא לתת לאיזה מוח-זרג
לשנות את חייה, ואז הייתה מוצאת לעצמה עוד אפס אחר. היא לא ממש
ידעה אף פעם איך לבחור אותם.
' אסף ויעלי חזרו מאוחר. הם הלכו לסרט, ואחר כך ישבו באיזה פאב
במרינה. הם היו קצת שתויים, וצחקו בקולניות, והעירו אותי. מבעד
לדלת החצי-פתוחה ראיתי את אסף מחזיק את יעלי שלי, מחבק אותה,
מנשק אותה, ותוך כדי פושט ממנה ג'קט וחולצה, והיא מצחקקת בעוד
הוא גורר אותה ולחדרו ויותר לא ראיתי אבל זה כבר לא שינה כלום.

' אני הכרתי את אסף טוב מיעלי. הוא בהחלט היה הטיפוס שלה,
במובן הרע של המילה. תמיד היה מספר לי (כי היינו סחבקים כאלה,
אני ואסף, והוא היה מדבר איתי על הכל) על כל הכיבושים והזיונים
שלו, על הנשים שהוא נטש כשהן בוכות. האם הוא תכנן לעשות אותו
דבר ליעלי? שמעתי אותו עשרות פעמים מהלל את גופה, מעולם לא חשב
על שכלה השנון או אופייה השובה-לב.
' לא. אני לא אתן ליעלי שלי להיפגע שוב, חשבתי. לא מידי אסף,
לא אעמוד כך מנגד, לא אשמע אותה נאנקת ואחר כך בוכה על כתפי,
בזמן שאני יכולתי לעשות משהו. ואז, טוב, אולי הטירוף אחז בי.
בסדר. בכל אופן, קמתי מהמיטה, חולה, תפסתי את האקדח ששמרנו
מתחת למיטה, ונכנסתי לחדרו של אסף. הוא היה מעליה, ועתה
הסתובב, זועם, אך גם מפנה לי טווח, פן אפגע ביעלי. בלי לחשוב
פעמיים - ואולי באמת היה צורך להשקיע מחשבה נוספת - יריתי לו
שני כדורים בראש. יעלי צרחה, כמובן, כשדם אפרפר כיסה את גופה
הבהיר. היא קיללה אותי, וחבטה בי בכוח, ואני רק היסיתי אותה,
מנסה להרגיעה, ואמרתי 'דיי, יעלי, דיי, זה בסדר, הוא סתם עוד
שמוק שהיה פוגע בך, בטחי בי יעלי שלי, בטחי בי, אהבתיך,' והיא
הביטה בי מופתעת, ובעיניה האפורות היה תיעוב קר. היא אספה את
בגדיה ועזבה, ואני הלכתי להתלבש ולחכות לשוטרים שיבואו.
' אתה מבין, אדוני השופט. אני יודעת שהייתי אחוזת טירוף ברגע
המעשה, אבל כעת אני שפויה. ובדעה צלולה אינני מתחרטת על מעשיי,
שכן זהו שברון לב אחד פחות ליעלי שלי, אהובתי מאז ומעולם. לאסף
הגיע המוות, אם לא מידיי אז מידי אדם אחר אחוז טירוף שהיה תופס
את אהובתו בזרועות החרמן הזה, מאז היה בן 16 דרש את המוות הזה.
אבל אינני שיה תמימה, אדוני. אני יודעת, רצחתי אדם, ובין אם
מוצדק המעשה בעיניי או לא, זהו פשע. אבל, נסה לראות את הדברים
כמוני. כי גם בעולם של עיוור צבעים, אכן ישנם שחור ולבן
מוחלטים, אך הם נדירים, וישנו ספקטרום רחב הרבה יותר של אפור.