אופק מחייך, ואני רואה בחיוך שלו בתים לבנים עם גגות אדומים
שמחביאים אלימות עצורה, ניבים ארוכים שמשתקפים בלבן המבריק של
השיניים. אופק הולך והופך לקלישאה.
אני ואופק הכרנו בכיתה י'. השיעור כבר התחיל, ופתאום הוא נכנס
לכיתה, מכנסיים צמודים, תיק קטן והומואי. אני יכול להישבע
שראיתי מסקרה.
"כן, אתה התלמיד החדש, נכון?" המורה עושה היקש מהיר.
"אהה, כן" אומר אופק, בוהה בתלמידה הכי כוסית בכיתה. זה היה
הסוף לתיאוריית ההומו. זה הפתיע אותי.
זה הרגיז אותי.
"מצטער על האיחור" כן, בטח "האוטובוס לא הגיע". א-הה.
"זה בסדר, לא נורא, היום הראשון שלך אז נסלח. אבל זה לא יחזור
על עצמו". "מובן?". מובן הוא מהנהן.
אופק... אופק... אפילו השם שלו מעצבן אותי. עד היום אני צוחק
עליו, עד היום הוא לא שם על זה.
רוני יושב לידי, לוחש לי איזה הומו, תראה איך הוא נראה. אני
מחייך אליו, וואלה איזה קוקסינל. הסתובבתי אליו, אבל, ואני לא
יודע בגלל מה, לא יכולתי להסתכל לו בעיניים.
אופק לא מביא ביד. הוא אומר, שלכל גבר יש כוח בזרע, וכל פעם
שמביאים ביד, במיוחד על מישהי שאוהבים, אז יוצא המון קסם
מהגוף, שאפשר היה להשתמש בו כדי לשנות את העולם. אופק בדרך-כלל
מדבר ככה כשהוא קם בבוקר, מבט קצת מטורף בעיניים, אמת חדשה
שהוא הבין בלילה.
בהפסקה הראשונה של היום הראשון של התיכון, ואופק ואני מחכים
בתור לקפיטריה, ואופק ואני שונאים אחד את השני. לפעמים אני
חושב שהוא עדיין שונא אותי.
רציתי לראות מה הוא קונה, והוא קנה מים מינרליים. הוא לקח את
הבקבוק ושתה את כולו במכה, לוקח מהבקבוק את התוכן, כמו ערפד,
כאילו זה לפחות הייניקן. קצת היה לי מוזר לראות אותו ככה, אולי
הפעם היחידה שראיתי אותו במצב של חולשה.
רוני ואני, נפגשנו בכיתה ב' כשהוא עבר לכיתה שלי, ומאז אנחנו
תמיד חברים הכי טובים. רוני ניגש אלי, אנחנו מדברים על הילד
החדש, עם השם הדפוק, עם התיק הקטן, עם המבט המרתק הזה.

בטיול השנתי, אני ואופק יושבים באוטובוס. יושבים ויושבים
ויושבים. אופק רואה את הנוף, אני מקשיב לדיסק. סיסטם. שוגר.
סיסטם. ספיידרס. רדיוהד. סניקר-פימפס, ספלינטר. קורן.
אנחנו עוצרים בכל מני מקומות, קונים כל מני דברים, אופק לא
קונה כלום. רק מים וסודה, ואוכל סנדוויצ'ים מהבית.
רוני ניגש אלי. מזמן לא דיברנו. הוא שואל אותי מה נישמע, כאילו
הוא חייב, העיניים שלו חצי עצומות כי השמש מולנו. ממש מולנו.
מורים שמדברים, מדריכים מסבירים, העמק הזה, הגבעה הזאת, פה קרה
ככה, פה קרה אחרת, זה האיש שהציל את העולם, פה הוא קבור. פעם
היו פה דברים חשובים. היום כולם הפכו לשלטים וגבעות.
זה לא מפריע לנו לדבר. רק השמש, קצת.
"איזה שעמום" אני מסכים עם רוני. באמת משעמם.
"אני כבר מת לחזור לחדר. לא ישנתי בלילה"
"גם אני"
"שתית אתמול"
"המון"
"גם אני" ורוני צוחק. יונתן הביא שני בקבוקי וודקה לטיול
השנתי. נשאר חצי בקבוק.
אני שומע סיפור על עוד גבעה אחת, עדיין עם כאב ראש רצחני.
ופה, פה נקבר הגיבור הידוע, משמו, שיהיה. שיהיה. לא חסרים לי
גיבורים מתים.
לרוני יש סימן מציצה על הצוואר. גלית. או שרית. או שירלי.
או לפי הגרסה שלו, שלושתן. בטח.
בסוף המורים אומרים לחזור לאוטובוסים, ורוב הכיתה, עם הנגאובר
כנ"ל,  משחררים אנחת רווחה, עולים לאוטובוס והולכים לישון.
כיתה של שלושים ושמונה. עשרים ושבע זוגות עיניים אדומות.
יש כמה שעות חופשיות בערב. לאף אחד אין כוח לעשות כלום. למי
שיש, טוב, אין לו חברה. שלוש בנות עקשניות הולכות לבריכה. שלוש
בנות נכנסות לביקיני. חמישה בנים יוצאים ספונטנית מכאב הראש,
ומחליטים, ספונטאנית, שהם הולכים לבריכה, גם כן. סבבה.
אני נשאר בחדר.
הצללים על הקיר שלי, עלים וענפים, רועדים כשהרוח מהים באה
לכיוונם. השמש מקבלת גוון כתום כהה, והחדר גם. השמיים הולכים
לישון ואני גם.
אני מתעורר, ופותח עיניים לאט. אופק יושב על קצה המיטה, והוא
רועד. אני לא בנאדם מחורבן. אני שואל אותו אם הכל בסדר. פתאום
אפילו אכפת לי.
מבחינת אופק, הכל תמיד בסדר. הבעיה היא אצלו. בדרך-כלל.
בדרך-כלל.
באותו יום אני ואופק בכינו ביחד, בפעם הראשונה, ובאותו ערב
אופק לימד אותי את הטריק עם העיניים.

אופק אומר לי "אל תשכח לפחד".
אין לי שום כוונה לשכוח. אנחנו עומדים על החלון של אופק, אצלו
בחדר, בלי סורגים, עם נפילה מאוד ממשית של חמש קומות, ובטון,
וזיעה קרה, פה ממש. אני ואופק עוזבים ידיים. הסוד הוא לשמור על
איזון מושלם. הסוד הוא לא לחשוב כבד. הסוד הוא לא להיות על
החלון הזה, אבל כבר מאוחר מדי.
"עכשיו" אופק אומר.
"עכשיו?" רק מוודא שהוא בטוח.
"כן". לא. כן. עכשיו.
אני עוצם עיניים. הרוח באה מכיוון מערב, ומזיזה אותי קצת
אחורה, אבל אחורה זה כיוון טוב. מאחורי יש מיטה רכה. מלפני אין
שום דבר רך או נעים. אני עדיין עוצם עיניים. השמש צובעת את
העפעפיים שלי באדום-חום. אני נושם נשימות ארוכות וקצובות, מתוך
הגיון היסטרי, נזכר שכשנושמים אויר, קשה לטבוע.
כן, בים.
אני מרגיש איך הגוף שלי רוקד קצת על המעקה, מאבד משקל, ואני
נכנס ללחץ. אני פותח עיניים בבהלה, ורואה את אופק מחזיק את
הידיים שלו תלויות באוויר, מוכן לתפוס אותי אם משהו באמת
משתבש. לא ידעתי אם לחבק אותו או להתחיל לבכות.
זה לא היה כל-כך נורא.
אופק ואני, אנחנו חברים טובים עכשיו. ואופק מלמד אותי דברים.
הוא הראשון שסיפר לי על העניין עם הקסם שאני מאבד כשאני מביא
ביד. הוא זה שלימד אותי על קסמים בכלל.
אופק אומר, אם אתה רוצה לעשות קסם, כל מה שאתה צריך זה להיות
מוקף במטומטמים. לפעמים אני חושב שהוא מתכוון אלי. לפעמים אני
חושב שהוא מתכוון לכולם חוץ ממני.
הדבר הראשון שאופק אמר לי, בערב הזה בחדר שלי בטיול השנתי היה,
שאף אחד לא מבין אותי. מההתחלה ידעתי שהוא מדבר שטויות. הוא
אמר לי שאני יכול להפסיק להרגיש לבד, ושהוא יודע מה עובר עלי.
דפקתי לו מבט של, מה אתה מזיין לי את השכל, ולזה הוא חיכה.
אופק אומר שהוא היה חייב לבדוק אם אני מטומטם, או שאני באמת
מוכן לשינוי.
מטומטם לפי אופק, הוא כל מי שתקוע יותר מדי בתחת של עצמו כדי
לשנות משהו, למישהו כזה לא מגיע לעשות קסמים. מי שמחכה שהעולם
ישתנה בשבילו. מי ששונא את עצמו. מי שמדוכא בגלל מה שהוא לא
עשה, בגלל טעויות שכן עשה. כל אלה.
המבחן שלו היה כזה, שאם הייתי בן נוער טיפוסי, דיכאוני, מחזיק
מעצמו, כזה שחושב שהוא יודע הכל, הייתי נופל בו.
אם הייתי שואל "למה אתה מתכוון?" כאילו הוא יודע משהו עלי, אם
הייתי מסכים אתו, אם הייתי כועס, אם היה לי אכפת, אז אופק היה
ממשיך במשחק עד שהיה משתעמם, וככה הייתה נגמרת השיחה האחרונה
שלנו.
אני עוד לא בטוח אם היה לי מזל שהגבתי כמו שהגבתי.
פתאום אופק השתנה, יושב לי על המיטה, עובר לביזנס טהור. הוא
שאל אותי אם אני יודע קסמים. אמרתי לו שכמה דברים עם קלפים
והוא אמר לי לא להיות אדיוט. הוא שאל אם אני יודע קסמים
אמיתיים ואני שאלתי בעניין מה הוא לקח, ואם נשאר לו קצת.
ואז הוא עשה את הטריק עם העיניים.
בהתחלה הוא נעץ בי מבט ארוך, ואני הצלחתי להסתכל לו ישר
בעיניים, אבל אחרי כמה שניות ההרגשה השתנתה, ולא הצלחתי להרים
את העיניים. זה לא היה קסם. פשוט כאב לי לראות את מה שהיה שם.
וזה היה כל הרעיון.
ואז התחלתי לבכות. ואז אופק בכה איתי, לא כי הוא היה עצוב, אלא
כי הוא התרגש למצוא אותי, כמו שאני התרגשתי למצוא אותו. כי קסם
התרחש. כי השמש שקעה. כי היינו לבד בעולם.

אני ואופק הולכים כל יום שבת בערב ברחוב אלנבי ונותנים שקל
לקבצנים הקבועים שלנו. כל אחד בחר קבצן, והוא נותן לו כל שבת
קצת כסף, כמה שיש לו לתת.
אופק אומר שכדי שאנשים ירצו שתאהב אותם אתה חייב להיות בנאדם
טוב. לי זה הולך בקלות, לאופק קצת פחות.
מבחינת אופק, להיות בנאדם טוב לא מתחיל ונגמר בלתת נדבות
לקבצנים כל שבוע. זה רק דבר אחד בין המון דברים אחרים, קטנים
יותר, קטנים פחות, שאנחנו עושים במודעות מלאה כדי "להיות אנשים
טובים".
זאת לא הפעם הראשונה שהפרדוקס הזה מהמם אותי. להיות אנשים
טובים ממניעים אנוכיים לגמרי, במאה אחוז, ועוד להיות גאים בזה.
זה עוד קסם. העולם טוב למי שטוב לעולם.
לאופק יש מאות כאלה, תרגילים קטנים של שליטה מוחלטת. אופק קובע
את סדר הדברים, אופק יודע מה גורם למה, אופק לא הולך לפספס שום
הזדמנות לתפוס את העולם בביצים. העולם הולך לשלם על כך שהוא
גילה לו את הסוד, שהוא הראה לו קסמים אמיתיים.
מאז אופק חי בגיהינום.
גיהינום זה לדעת בדיוק איך לא לטעות, ולפחד לטעות.
גיהינום זה להיות מאושר בכפייה.
גיהינום זה ידיעה מוקדמת.
הסיפור עם אופק, הוא כזה.
בגיל חמש, אבא של אופק נסע. לא כדי לא לחזור לעולם. כדי לחזור
עם קניות.
לפני שאבא של אופק נסע, אבא של אופק צעק עליו, כי הוא לא
רצה לאכול את הארוחה שלו, קציצות ופירה. כבר אז אופק לא אכל
בשר, וסירב גם אם כעסו עליו.
הסיפור של אופק הוא כזה. אופק אוהב את אבא שלו, אבל אופק כועס
על אבא שלו. אופק רוצה שאבא שלו יחזור, אבל אופק לא רוצה שאבא
שלו יצעק עליו יותר.
בעולם הפרימיטיבי והראשוני שלו, הוא מחליט שהוא קובע מה קורה.
אם הוא יחליט לכעוס על אבא שלו, משהו יקרה. משהו שיעניש את אבא
שלו. אם אופק יפסיק לכעוס, אבא שלו יחזור עם הפתעה. אופק הפסיק
לכעוס, ואבא שלו חזר עם חבילת שוקולד.
מאז אופק לא כועס על אף אחד.
ביום הזה הוא למד על השליטה שלו. המציאות עשתה טובה לילד בן
חמש, והוא לא סולח לה על זה מאז.

הדבר הכי חשוב שאופק לימד אותי, היה איך לשקר.
הכלל היחידי הוא, שאני יכול לשקר רק לעצמי. בכל מקרה אחר, אני
חייב להגיד את האמת, במאה אחוז, לגמרי.
הסיבה היא פשוטה. החיים שלנו הם מה שאנחנו עושים מהם. אם נשקר
לעצמנו, נחשוב שהכל בסדר, נגיד לעצמנו "הכל בסדר", אז הכל יהיה
בסדר. והוא צדק.
גם כשנכשלתי בבגרות באנגלית.
גם כשעשיתי תאונה עם המכונית של אבא.
גם כששנאתי את עצמי בגלל איזו טעות טיפשית.
הכל היה בסדר.
גיהינום זה להיות בסדר. לא נהדר, לא מחורבן, לא מצוין. בסדר.
האצבעות שלי רוקדות ריקוד קטן, מתקנות את המרקם של המציאות,
משהו שעשיתי לא נכון. תמיד אפשר לתקן. תמיד אפשר לכפר על
טעויות. תמיד משלמים במשהו.
אופק תמיד אומר לי, מה שאתה לא עושה, אל תשכח לפחד. זה עוד סוד
כדי לעשות קסמים אמיתיים. אתה חייב תמיד להיות ממוקד, ופחד זה
המיקוד הכי טוב. אנדנלין. זיעה. פעימות לב. כל אלה, והעיקר,
העיניים שלך גדלות, מקיפות את הכל. כשאתה מפחד, העולם שלך נהיה
קטן יותר, והחושים שלך תופסים יותר מקום. זה מקרב אותך למרכז.
אנחנו לא מרשים לעצמנו להירגע.
יש המון דרכים להישאר מפוחד. אחת מהן היא לדמיין את הדבר הכי
מפחיד שיכול לקרות, ולא לפחד ממנו יותר.
רוב הפחדים הגדולים שלנו הם הגנות שהתת-מודע שלנו עושה כדי
להסיח את הדעת שלנו ממיליוני הפחדים הקטנים שממלאים את
תת-המודע שלנו.
אני כבר לא מפחד מגבהים, התרגיל על החלון של אופק עשה את זה,
אבל אני מפחד מכל השאר. מלהיפגע, מלפגוע, מלהישכח. מלהיעלם.
הפחדים הכי טבעיים ובסיסיים שלנו. אני לא רוצה להיעלם.
ואופק אומר לי "אנשים טובים לא נעלמים. אנשים טובים חיים
לנצח"

אופק אומר לי "אל תפחד", ומתחיל לדבר עם שוטר התנועה שתפס
אותנו עוברים רמזורים אדומים כמו כלום. במהירות שלושים קמ"ש.
בפיאט. הפעם אופק רוצה להראות לי קסם חדש שהוא הבין אתמול
בלילה. השוטר מתקרב אלינו, ואופק יוצא לקראתו.
סתם כדי להישאר בכושר, הוא מתחיל עם הטריק של העיניים, והשוטר
מאבד מהביטחון שלו ומתחיל ללכת יותר לאט, יותר בחוסר רצון.
אופק מתכווץ. לא באמת, אבל הוא מתכופף קצת, ברכיים וגב, וקטן
בבערך חמישה סנטימטרים. העיניים שלו הולכות ונהיות יותר ויותר
לא נעימות, והוא מחייך.
השוטר מתחיל.
"אני יכול לראות רשיונות בבקשה?" השוטר הכי מנומס ששמעתי. אולי
זה בגלל אופק, ואולי לא.
אופק מוציא את הרשיונות, ותעודת זהות, ולא מפסיק לחייך.
השוטר מביט עליו באי-נוחות, וקורא את הרשיונות שלא היו לא שלי
ולא של אופק, אלא של דוד שלי.
השוטר מסתכל עלינו, מסתכל על הרשיונות ומסתכל על אופק.
אופק ממשיך להתכווץ, הופך ליותר ויותר בלתי נראה, וגם השוטר שם
לב.
אופק הולך ונעלם. והוא עדיין מחייך.
אני מנסה לעשות את מה שאופק עושה, אני חושב אויר, אויר, אויר.
אני פותח עיניים, עדיין מוצק, אלא ששוטר, גם מוצק, עומד מולי
ושואל מה אני חושב שאני עושה, לעבור ככה רמזורים אדומים שלושה
בלוקים עם מכונית משטרה מאחורי.
אני אומר לו לשאול את אופק, אבל הוא אומר לי לשתוק ורושם לי
דו"ח עצבני.
אופק חוזר למכונית ואומר לי "בזכותי לא עצרו אותנו".
"בזכותך קיבלנו קנס ענקי".
"בזכותי אתה נוסע הביתה".
וגם "בזכותי לא שללו לך רשיון".
וגם "תפסיק להיות תינוק".
אופק תמיד אומר לי לא לשכוח לפחד. לפעמים אני שואל את עצמי אם
הוא מתכוון, אל תפסיק לפחד ממני.
לפעמים אני בטוח שלזה הוא מתכוון.

גיהינום זה לפחד תמיד. אני לא בטוח מתי הפסקתי לפחד מאופק,
מחוסר השליטה שלי עליו, אבל אני יודע שהוא הבין את זה מיד כשזה
קרה. וככה זה נגמר.
ישבנו אצלי בחדר, והסתכלנו בשקיעה. לאופק יש דרך מיוחדת לראות
את השקיעה. הוא נבלע בתוכה, מתמסר לה. הוא נצבע בצבעים שלה
והופך להיות חלק ממנה, לפחות מבפנים. כל שקיעה, משהו אצלו מת.
פתאום מצאתי את עצמי מחכה שאופק יפתח את העיניים.
ברגע שהוא עשה את זה, ברגע שהוא פתח את העיניים, אני התחלתי עם
הקסמים שלי. הם תמיד היו שונים מאלו של אופק, יותר אמיתיים.
בהתחלה, רק מתוך הרגל, התחלתי עם הטריק של העיניים.
אופק שאל אותי מה אתה חושב שאתה עושה. לא עניתי לו.
המשכתי, ודרך העיניים שלי הראיתי לו בדיוק איך הוא נראה.
כל שקר של אופק, כל מניפולציה קטנה. בלי רחמים. בדיוק חד
וכואב.  אופק הביט בי, ואני סידרתי את זה ככה שהוא לא היה יכול
להוריד את העיניים שלו, להתנתק מהמבט שלי. אני הולך לספר לו את
האמת.
ואופק הבין.
דמעה ירדה מהעין של אופק, והשתקפה בדמעה שירדה מהעין שלי. שמאל
מול ימין. אדום מול אדום.
ואז הוא מתמוטט, נופל אל הידיים שלי, שהרמתי למקרה שהכל ילך
כמו שצריך. הוא מחבק אותי, מחזיק אותי, ומייבב.
הוא אומר בקול מקוטע, "מטומטם".
אולי הוא התכוון אלי, אבל סביר להניח שלא.