כשהגעתי לפושקר שמחתי. היו לזה כמה סיבות אבל לא הצלחתי למנות
את כולן. הן באו והלכו, מושכות זו בזנבה של חברתה, נחבטות
בקירות וברצפה והיה בלתי אפשרי לעצור אותן לרגע ולספור. חוץ
מזה, העיר קדושה ואולי יש ארצות בהן מקומות קדושים הם גם
שמחים.
ברחובות הסתובבו קופים ואני ניגשתי אל אחד מהם ושאלתי אותו אם
הוא מכיר את נושאי המגבעת. הוא ביקש ממני להתרחק כי זה מפחיד
אותו אבל אם יש לי בננה הוא ישמח. פשפשתי בכיסיי בתקווה אבל
מצאתי רק עץ תפוזים אחד, וכל התפוזים בו היו ירוקים. שאלתי אם
הוא יסתפק בציור והוא ענה שאין לו קרובים בצרפת וטיפס על העץ.
ליד האגם ישבו שני מקומיים ותופפו על טבלות, ואני רציתי לצייר
אותם אבל לא היו להם פנים ואני לא רציתי להמציא. מאוחר יותר לא
יהיו להם גם שאר האיברים, והם יישארו רק שני זוגות ידיים
מתופפים והצלילים שלהם ימשיכו להסתובב ברחובות במשך כל הלילה,
מפחידים את העזים שישנות בחוץ, דופקים על הדלתות ומעירים את
הילדים הקטנים. על שפת המים אנשים התפללו לאלוהים שלהם ולא
ידעתי אם זה שלי יכעס אם אצטרף לתפילות.
עליתי לגג, אל החברים. הם לא היו שלי אבל ביקשתי לשבת איתם,
הבטחתי שלא אגע בכלום רק אשב ואסתכל עליהם. התיפופים לא הצליחו
עדיין להגיע אל הגגות ורוב אנשי העיר היו מפוזרים עליהם,
נחושים להיאבק על הפינה האחרונה שלהם. מישהו שם בטייפ את
המוסיקה של ההרים והעביר צ'ילום. שאלתי את עצמי אם אני שקוף עד
כדי כך שלא יעבירו דרכי אבל לא. חשבתי אם החיים שלי ישתנו אחרי
השאיפה הארוכה, הממלאת, והבנתי שאין ברירה, כשאתה מעביר את
החיים שלך דרך צינור אבן בקוטר של סנטימטר כל מה שיותר גדול
מזה חייב להשתנות באיזושהי צורה.
ליידי ישבה ילדה אחת קפואה, היא לא זזה בכלל והעיניים שלה היו
נעוצות בנקודה נסתרת בשמיים שם ישב החבר שלה והתגעגע אליה או
שבגד בה. הנר שביד שלה טפטף לתוכה צורות של חיות ומקומות ואני
ביקשתי שלא תזרוק ושתתן לי. היא הושיטה לי פרפר מחלב ואני
טיפסתי עליו, והמראנו ביחד אולי שניות לפני שהתיפופים השתלטו
בכוח גם על הגגות המבוצרים.
הפרפר עף כל הזמן נגד הכיוון והסביר לי שבגלל שהנרות בהודו
מיוצרים מחומרים טבעיים הם נגמרים יותר מהר אבל גם יותר
עצמאים. ביקשתי שיוריד אותי והוא נחת בעדינות על עץ התפוזים
שלי. שאלתי אם זה היה בכוונה אבל לפני שהספיק לענות הוא נמס
מייד וטפטף, נספג באדמה. האוויר החם היה עייף ולא התחשק לו
לעלות היום, ובדיוק שם הוא החליט לנוח. הקוף עוד היה שם, מתגרד
עם עצמו. אם אתה לא פיל תצטרך לטפס למטה בשביל לרדת, אבל לפחות
תגיע לפני הסתיו, הוא אמר. עניתי שאני מנסה לברוח מהתיפופים
והוא הצביע על ההרים מסביב.
רק שם, במקדשים הקטנים. זה טיבם של בני האדם.