ישבתי על הגג, מתחתיי הטבלות משחררות צלילים באקסטזה גוברת
והולכת, שלושת המלאכיות שפגשנו בגואה ישבו עם המקומיים, מנסות
לשמור על הקצב. מעברו השני של האגם ריחפו סארים בשלל צבעים:
אדום, לבן, כתום, סגול. השמש כמובן שקעה בדיוק בצבעים דומים
ואנחנו עישנו, מתרכזים במוסיקה המלטפת, מתמכרים למראות. עכשיו
סוף-סוף הרגשתי שאני בהודו. היה לי נעים כל-כך.
ליידי ישבה ילדה יפה ועצובה. ידעתי אז איך קוראים לה אבל גם
המידע הזה נשטף ונמס בתוך ים האירועים שעמדו לבוא. היא ישבה
שם, והיתה בעצם כל-כך רחוקה, במקום אחר, עושה דברים אחרים עם
אנשים אחרים.
היא התגעגעה.
העיניים שלה לא זזו, נעוצות בנקודה רחוקה שאף אחד אחר לא היה
יכול לראות, ואף אחד לא יכל לנחש כמה שבתוך כל הקסם שמסביב היא
רוצה כל-כך להיות במקום אחר.
היא התגעגעה לחבר שלה.
היא ידעה שאתו טוב לה, הכי טוב לה. היא אפילו לא צריכה היתה
שהוא יהיה לידה באותם רגעים, יחבק אותה או סתם יניח יד על
הירך. היה מספיק לה לדעת שהוא קרוב, שהיא תראה אותו בעוד דקה
או שעה או אפילו מחר. ושהם יהיו ביחד ויצחקו ביחד וכל מקום
שיסעו אליו יהיה יפה ונעים להם מעצם הביחד.
אבל הוא לא היה שם.
הוא היה רחוק, והם לא יפגשו בעוד שעה ולא מחר ואפילו לא בעוד
חודש. ואולי גם הוא באותם רגעים חשב עליה, קלט את מה ששידרה לו
ממרחק של אלפי קילומטרים, ורצה רק להיות אתה.
ולכולם מסביב היה טוב ושאנטי, ושקיעה והרים ואגם וסארים וגטים
וטבלות וצ'ילום, והיא בכלל לא הרגישה. היא בכלל לא היתה שם.
ואולי גם מסביבו לכולם היה טוב, ובירה וצ'יפס ומוסיקה טובה
ומלצרית יפה ואולי אפילו הופעה של המכשפות או איפה הילד, או
שסתם באמצע משחק כדורגל של יום שישי או סוטול של שישבת בים
המלח. ואולי גם הוא לא היה שם ולא הרגיש מה שמסביב.
אבל היא לא ידעה, וזה גם לא משנה. ואולי כן. כי אולי באותם
רגעים הוא שמח וצוחק, מפלרטט עם בחורה שפגש בדיסקוטק. ואולי
היא בכלל לא חושבת על מה שהוא עושה או מרגיש עכשיו, רק עפה בים
של זיכרונות ותכניות ודמיונות, מן תערובת מתוקה-מרה של מה שהיה
ומה שיהיה, ואפילו מה שעוד לא היה ומה שכבר אף פעם לא יהיה.
היא החזיקה נר ביד.
ומהנר טפטף עליה חלב, אבל היא לא הרגישה. כי מה שאנחנו רואים
זה קליפה ריקה, בפנים זה בכלל לא היא עכשיו, זה לא שום דבר.
והחלב מטפטף אל כף ידה ורק היא יודעת שאלו הדמעות שלה, שאם
היתה כאן אתנו עכשיו היו זולגות ממנה, אבל בגלל שהיא לא הן
זולגות מהנר. ובכף ידה נאספת עכשיו בריכה קטנה של חלב, כבר לא
לוהט ונוזלי אבל רך עדיין, כמו פלסטלינה.
היא מפסלת צורות בחלב.
ובלי להוריד את עיניה מאותה נקודה שרק היא רואה, אי שם מעבר
לאופק, היא מפסלת צורות של ציפורים ופרפרים ומלאכים, ושל מישהו
שבין כל-כך הרבה אנשים מרגיש עכשיו הכי לבד בעולם, והכי רוצה
להיות עכשיו ביחד. |