הכל התחיל לפני8 שנים.
סבא שלי נפטר מדום לב,ביום שאמרו לי את זה, זה היה היום הראשון
שנגעתי בסיגריה.
היום הראשון שהקאתי את נשמתי,היום הראשון בשארית חיי.

כפי שאולי אתם מבינים אני מעשנת מכתה ז',מקיאה את נשמתי מכתה
ז' עד לכתה ט..

בתור ילדה בת 11 הרגשתי המון כאב פחדתי נורא מזה שסבא שלי נפטר
בעיקר שיום לפני התלוננתי על זה שהוא בא לביקור, הרגשתי שנמאס
לי ממנו, נמאס לי לראות אותו ככה, אדם בגיל 85 סובל, לא רואה
ולא שומע טוב, בן אדם שעבר כ"כ הרבה, כעסתי עליו כ"כ ומה הוא
עשה ?
סבא נפטר ביום ראשון ה4 בינואר, זהו תאריך שלעולם לא אשכח,
תאריך שיהיה חקוק בזכרוני לעד.
התעוררנו בבוקר לטלפון של דודתי, המספרת לאמא שסבא נפטר.
ידעתי,מהזעקות של אמא שהוא נפטר, לא בכיתי, לא הוצאתי מילה
מהפה. הייתי בשוק התלבשתי וברחתי מהבית לבי"הס רחוקה מהכל.
נכנסתי לבית של דודה שלי, רצתי לחבק את אמא וחיפשתי נחמה אצל
אבא, אבל,לא מצאתי אותו. ירדתי לבית של סבא,לחפש אותו, ושם
נכנסתי לסלון, הוא היה שם על הרצפה והרבי מתפלל, הוא היה שם עם
סבא שלי.
יצאתי החוצה וראיתי את אבא - התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה,הייתי
ילדה קטנה.
לקחתי מאמא את הקופסה שלה והלכתי החוצה לעשן לבד, ובתור ילדה
עם בעיות נשימה זה לא כל כך בריא.
זרקתי את הקופסה וחזרתי למעלה.

החודשים עברו מהר ממה שזכרתי, וכבר מגיע הקיץ ואני חושבת את
עצמי לילדה שמנה מחליטה לפתוח בדיאטה חדשה ומקורית - לאכול כמה
שבא לי ואז להקיא את הכל.
אולי זה נשמע לכם כ"כ פשוט וקל ובלי רגש בכלל, כי ככה זה, ככה
זה הרגשה של הכנסת אצבע לפה ולהוציא הכל.
הרגשה ריקנית אבל מורידה במשקל.
בכתה ז שקלתי 55 קילו בכתה ח שקלתי 45 . כאשר ראיתי שזה המשקל
ואמא כבר דואגת החלטתי להפסיק עם להקיא.

בכתה ט ידיד שלי נהרג בלבנון, הרגשה של זה כאבה לי יותר מכל
דבר אחר. הרגשתי כאילו הורידו לי חתיכה מהלב. עליתי במשקל מהר
מאוד.
אתם צריכים להבין שבמהלך כתה ט עליתי מ45קילו 65 קילו ושם,
בנקודה ההיא ממש, נשברתי, וחזרתי להקיא, חזרתי שוב להרגשה של
הריקנות, אף אחד לא ידע, אף אחד לא שם לב שבמהלך השבועיים
הורדתי עשרה קילו ובסוף כתה ט כבר שקלתי 48 קילו.
הייתי כ"כ מאושרת אתם מבינים זה מה שעשה אותי מאושרת, המשקל,
מה המחוגה המזורגגת הזאת מראה לי, פשוט לאמר: "אני שוקלת 48"
המילה ארבעים זאת היתה נקודת האושר .

היה לי חבר,הוא היה מדהים,בן אדם שכולם רצו להיות בקרבתו נשמה
טהורה הוא
הציל אותי.. ממש הציל אותי..
הוא לא ידע מה עובר עלי... היינו מתראים
פעמים בחודש אז היה לו קשה לשים לב.. הוא חשב שזה נורמלי שאני
בדיאטה מסודרת שמשגיחים עלי..
ואז הוא גילה, הוא התחנן שיתנו לו לצאת
לרגילה שלו שיהיה איתי הוא חשב שהוא יוכל להוציא אותי מזה,הוא
לבדו, כבר אמרתי כמה
שהוא היה מדהים?
הוא היה איתי שבוע שלם אני והוא לבד נגד
כל העולם, נגד ההקאות נגד ההרגשות נגד הריקנות.
ואז הוא חזר לצבא,הוא היה מוכרח היה
פעילות והצבא כמו הצופים היה בשבילו הכל.
זאת הייתה הפעם האחרונה שלנו ביחד.
באותו יום שבת ארור הוא נהרג,שאמא שלו התקשרה להגיד לי את
זה,כבר ידעתי, הרגשתי את זה בלב..

עברו חמש שנים(מינוס חודש) מאז אין יום שאני לא חושבת
עליו,עלינו,על מה שהיה
ואיך שהוא היה.


שינתי קצת את הסיפור:) תקבלו את זה בהבנה...
26.7.05