פתח דבר
קרבור, היה ברברי בעל מזג רע ובעל תאוות בצע גדולה אפילו מכוחו
האין סופי. הוא נדד מעיירת מולדתו הארוגת', עד לטריסטרם
הדרומית במטרה להוכיח את כוחו לעולם ולחסל את דיאבלו- אדון
ההרס הכל יכול. הוא עשה את דרכו המאומצת ולבסוף, כשחיסל את
דיאבלו, אחיו באיל ומפיסטו פיתו אותו כדי להחיות את דיאבלו
לתוך גופו ובכך להגביר את כוח משפחתם. המשימה היתה קלה מאוד
היות שכל מה שקרבור רצה היה להשיג כוח בלתי נדלה וזו היתה
ההזדמנות שלו. קרבור, שכעת לבש את גופו של דיאבלו, שב לכס
המלכות. ברגע זה אני נכנס לתמונה. אני מכשף צעיר ממחוז
"קינגספורט", שנמצא בדרום חצי האי "ווסטמארץ" ושמי קראוס.
מטרתי היחידה היא להביס את דיאבלו. אבל עכשיו המצב שונה
בתכליתו. בדרך עומדים גם אנדאריל, דוריהל, מפיסטו ובאיל, בני
משפחת האופל האנפה של דיאבלו. משימתי כמעט ובלתי אפשרית ואני
לא חושב שאעמוד בה.
פרק 1- התחלה קשה
שלא כמו קרבור, אני לא מוכר ולכן תחילת מסעי בעיירת הנוכלים
הגובלת במחוז אנטסטיג קשה מאוד. אין לי זהב, כסף ואפילו נחושת
כדי להתחיל את דרכי. כל מה שיש לי הוא המגן, המקל הנאמן שלי
ונסיוני, שגם הוא לא רב. בכל בית ובכל צריף אני רואה רק דחייה.
כנראה שלאנשי העיירה כבר נמאס מ"גיבורים" חסרי כל תועלת ולפי
מספר הגופות הנערמות בבית הקברות, הם חושבים כך בצדק. עוזרי
היחיד הוא איש צעיר בשם זוראש. לדעתי, הוא היחיד שיתמוך בי
בדרכי, או לפחות עד שארכוש את אמונם של אנשי הכפר. כדי להגיע
למצב זה, רצוני הוא להציל אדם קרוב לליבם של נפחית העיר הצעירה
והמכשפה המנוסה אקארה, ושמו קרימסון. לפי הרכילות האחרונה, הוא
נחטף על ידי נתיניה של אנדריאל והוא נמצא בעיירה טריסטרם, העיר
הראשונה שממנה יצא הכיבוש של דיאבלו ונתיניו. בינתיים אני נח
באוהל הקרבי שלי בתקווה שבקרוב מצבי הכלכלי- חברתי ישתפר.
פרק 2- קרימסון
למחרת, יצאתי למסעי. היער שהיה מחוץ לעיר היה דבר שגרם לי
להבין למה אנשי העיר כל כך חיוורים ומפוחדים כל הזמן. היער,
היה מוקף בעצים עבוטים ובצמחייה מוזרה שלא ראיתי מעודי. גופות
ודם בכל מקום, בתים נטושים וצריפים הרוסים, שהרתיעו אותי עד
כדי כך שכבר רציתי לחזור לביתי בקינגספורט אבל ידעתי שאני צריך
להיות חזק ולא להיכנע לזוועות. המשכתי בעודי טובח בגופות שקמו
לתחייה, שלדים ויצורים אחרים, ולבסוף הגעתי לטריסטרם. העיירה
נראתה מנותקת מהיער והיא נראתה כמו עיר רפאים, כי בתיה היו
נטושים. בדממה השלווה שמעתי זעקות של איש זקן. כשהלכתי לראות
את פשר הזעקות, חשכו עיני. איש זקן, בשנות ה-40 לחייו, שכב
בכלוב שהורם כמה מטרים מהאדמה. הנחתי שהוא היה קרימסון,
ושיחררתי אותו. מיהרתי לתת לו קצת מזון ומים ומיהרתי איתו חזרה
לכפר הנוכלים. אקארה קיבלה את פני כאילו שלפני כן לא דחתה
אותי, ואז אנשי העיירה הרעיפו עלי שבחים, ונתנו לי ציוד וכסף.
שוחחתי עם קרימסון שעות ארוכות ובאמת הבנתי למה אנשי הכפר
העריצו וכיבדו אותו כל כך.
  פרק 3- רעל קטלני
אחרי הצטיידות קצרה בשיקויים ואחרי תיקון הציוד אצל הנפחית,
יצאתי למסע. הפעם, כבר נכנסתי עמוק הרבה יותר לתוך היער.
בנקודה זו, כבר לא ראיתי יותר גופות והנחתי שלא הגיעו לכאן
גיבורים אחרים. עובדה זו הפחידה אותי מאוד, היות והרוע שעמד
מולי עד כו, היה גדול מנשוא. בהפגשות הראשונה שלי עם האויב,
נתקלתי בבעיה גדולה. יצורים יורקי רעל. כשפגעו בי לראשונה, לא
הרגשתי דבר. המשכתי במסעי והנחתי שאמצעי זה להגנה עצמית של
היצורים הללו, לא מזיק והוא חסר תועלת. בכל מקרה, כשהמחסור
בשיקויי הריפוי של היה גדול, נאלצתי לחזור העירה. עברו יום,
ושבוע, ועם הזמן התחלתי להרגיש בחילות והיחלשות. לא סיפרתי זאת
לאיש כי חוץ מלזוראש, עוזרי הטוב. הוא אמר לי שהכל יהיה בסדר
וגנב קצת עשבי ריפוי מאקארה. הם עזרו במעט, אבל מצבי החל
להתדרדר. כשחיפשתי את הסיבה למחלה, לא עלה במוחי רעיון מספיק
הגיוני. אחרי כשבועיים, כבר לא יכולתי לצאת ליער והחלטתי לספר
לאקארה בקשר למצבי. היא אמרה לי שכנראה נעקצתי או הורעלתי ע"י
יצור, ואז נזכרתי ביצור שירק עלי רעל. כדי לרפא את המחלה, היא
אמרה לי שהיא צריכה להכין שיקוי מיוחד, ושיקחו לה כמה ימים.
אחרי כן, אמרתי על מצבי לקרימסון, והוא אמר לי שהוא יעזור
לאקארה להכין את השיקוי. חזרתי לאוהל שלי ונרדמתי.
פרק 4- עמדות שיגור
אחרי כחודש החלמתי ממחלתי. הגעתי עמוק יותר ויותר ליער. במסעי,
גיליתי משהו מוזר מאוד. בנקודה מסוימת ראיתי שיש מבריק שנראה
שהיה תחת קסם מסויים, כי לא היה מאובק או מוזנח (ביחס לשאר
המקום). כשעליתי עליו כדי לבדוק מה הוא עושה, כולו עלה באש אבל
לא הרגשתי דבר. מן תימרות העשן המערפלות, כשהרגשתי בטרנס
מסויים, קול מסויים דיבר אלי ושאל אותי: להיכן ברצוני להגיע.
כשחשבתי מה כדאי להגיד לו, עלה במוחי רעיון מבריק. אמרתי לו
לשגר אותי למקום משכנה של אנדריאל- מבנות משפחתו של דיאבלו.
הוא אמר לי שכדאי לי להצטייד לפני כן כי הקרב יהיה קשה מאוד.
השתגרתי לעיר, הצטיידתי וחזרתי לכן השיגור. הוא שיגר אותי
למקום משכנה, שגם בו היה כן שיגור. המקום היה מזוויע; הרגשתי
את האימה בכל כוחה. האנרגייה הרעה במקום חדרה לעצמותיי. המקום
היה מלא בגופות, והוא גרם לי לקבל בחילה קשה. הלכתי קדימה לדלת
החדר ופתחתי אותה בזהירות. מול עיני עמדה אנדריאל. יצור ענק,
בגובה כ-3 או אפילו 4 מטרים. התחמקנו אחד מהשני, פגענו אחד
בשני, ולבסוף, כמעט מתתי והחלטתי לתת את כולי. השתמשתי בקסם
החזק ביותר שי ובכל האנרגיות שנותרו בי. באותו רגע היא הרימה
את רגלה הענקית וידעתי שזה הסוף. באותו רגע שהרגשתי את המגע
שלה, הקסם פגע בה. היא פלטה צרחה ענקית ונפלה על הרצפה. משום
מה קול מסויים דיבר אלי מגופה. פתאום התחלתי להרגיש כוחות
מוזרים, והרגשתי מנותק מהמציאות. עשן כיסה את כל החדר וקול
דיבר אלי ממנו. הוא שאל אותי אם אני חושק בכוח עצום ממה שאני
יכול לדמיין ומשום מה אני עניתי לו בחיוב. אחרי כן הרגשתי
שנכנסתי לתרדמת קצרה. הפכתי להיות אנדריאל.  
סוף