אלינור, אהבתי
(סיפור אמיתי)

ראיתיה לראשונה בפראג, ליד הטירה.
היה זה באביב הראשון של האלף החדש.
גשם טורדני החל לרדת, ואנו מצאנו מקלט בארמון סטרנברג.
ושם ראיתי אותה, מביטה בי בתוגה מאופקת.
עיניה היפות כואבות בעצב עצור,
שפתיה קפוצות בחיוך שנבלע,
לחייה הסמוקות מדגישות את חיוורון עורה.

שערה השחור הבוהק אל עורפה אסוף במקלעת פנינים,
שולי שמלתה עטורים תחרה, מגנים על תומתה.
טבעת נישואים על זרתה, משובצת אחלמה מרצדת,
לא מסגירה את סודה.

לו רק ידעתי מה רצתה לומר לי במבטה,
מבט חודר, מישיר אל תוך עיני.
מילה לא הוחלפה בינינו.
איך יכולנו?
שני זרים,
לא ידעתי את שפתה,
ואותה לא אדע לעולם.

כשנפגשו עינינו,
ידעתי מיד שלא אשכח אותך.
יופי כזה לא ראיתי בפראג כולה,
ופראג, עיר אבותיי, עיר שידעה הרבה יופי,
והרבה מכאוב.

אך היא, כך נודע לי,
באה לפראג מטולדו --
מהלך דרך ארוכה.

אלינור,
מה פשר מבטך הנוגה?
מה רב הצער שידעת?
לו רק סיפרת -
איר אוכל להקל על כאבך?
איך אביא חיוך לשפתייך הדואבות?

לא אשכח את מבטך, אלינור מטולדו,
לקחתי עמי את דמותך.
במסגרת על קיר ביתי שמתיה,
להיות לי למזכרת מפראג הקרה.

צייר אותך, כך נכתב במדריך המוזיאון,
אגנויו ברונזינו האיטלקי,
עת ישבת לפניו לפני ארבע מאות ושישים שנה.

================
Eleanor, Mon. amour

המעונינים בפרטים על הציור שעורר את ההשראה מוזמנים לכתוב אלי.