הימים הם אותם ימי סתיו קרירים ומצמררים שמעבירים בך ריחות
נוסטלגים. יש האומרים שאילמלא המחשבות הללו, שתוקפות אותנו בכל
פעם שהשמיים מזכירים לנו כמה קר בחוץ וגן המשחקים הישן והמתפרק
המזכיר לנו כמה הזדקנו, יכולנו לחיות ללא כל הפרעה ולקיים אורח
חיים מושלם. בכל פעם שאנו עוברים ליד הרחוב הישן בו גדלנו אנו
שמים לב כמה קטן הוא נהיה פתאום. או שמא אנו גדלנו? בכל פעם
נדבר עם ידידנו הותיקים על כמה טוב היה לנו פעם ואיך הזמנים
האלה זה לא מה שהיה פעם. ובכל שנה נגלה שערה לבנה נוספת מעטרת
את ראשינו כאילו באה להזכיר לנו כמה עברנו. קשה לי לאמר שאני
כבר עברתי הכל וראית עולם. נהפוך הוא. לא התוודאתי ולו לחלקיק
ממנו אך למרות הכל, אני לא יכול שלא לחוש את השנים חולפות על
פני כמו רכבת מהירה. אתה אף פעם לא מספיק מבוגר בשביל מה שתמיד
רצית ותמיד גדול מדי בשביל כל השאר. יש לזכור שגיל הוא רק שאלה
של הגדרה. אמא שלי תמיד אמרה לי שהיא מכירה אנשים מבוגרים בגיל
16 וילדים בני 40. בכל אופן, אי אפשר לעצור את הזמן לא משנה
כמה ננסה אז בואו נתן לזמן המבוזבז הזה קצת משמעות.