"את רוצה לשתות משהו?", הוא שואל וכבר מפנה חצי גב לעבר
המטבח.
אני מהנהנת בלי להוציא מילה מהפה.
"בירה זה טוב?", הוא מוסיף ופותח את המקרר.
אני מסתפקת בבהייה לעבר החלון הגדול שבמרפסת במקום תשובה.
הוא מביא שתי כוסות ושתי בקבוקי בירה.
"טובורג?, יא חסר טעם שכמוך", אני מנסה להצחיק אותו, אבל מקבלת
פרצוף נעלב במקום.
אני פותחת בקבוק ושותה מהפיה, הוא מסתכל עלי במבט נדהם ומוזג
את הבקבוק שלו לתוך הכוס.
אני מסמיקה ומוזגת את חצי הבקבוק שנשאר לי לתוך הכוס, אני
מסתכלת עליו שותה באיטיות ולא שמה לב לגל הקצף הלבן שנשפך לי
על שולחן העץ הכבד שלו.
הוא נזעק, ואני מתעוררת מהחלום שנפלתי אליו, אני רואה את הכתם
המתפשט של בירה זורם על השולחן, ובוהה בו ללא יכולת תגובה.
הוא זורק בי מבט כעס ורץ להביא סמרטוט רטוב.
אני יושבת עכשיו בתוך הספה, כמו ילד מבויש ומסתכלת עליו מוזג
בקבוק שלישי של בירה לתוך כוס שקופה.
אני ממש עייפה עכשיו וכבר רוצה הביתה, אבל מבט מהיר בשעון
מבהיר לי שיש לי לעבור לפחות עוד שעה של נימוס, ורק אחר כך אני
אוכל ללכת.
פתאום אני מרגישה, משהו שהיה עכשיו רק ברקע וכרגע נהיה חצי לא
אפשרי.
אני ממש צריכה פיפי.
אני מפחדת להתקרב לשירותים המסוידים שלו, מי יודע אולי אני
צריכה לעבור חיטוי מסיבי בכניסה או משהו.
אני ממש מנסה להתאפק ,וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה
שאני רוצה לשקוע בפוף המטונף שלי, לשתות בירה ישר מהבקבוק
ולראות בפעם השמינית את "החומה" בוידיאו.
והוא מדבר על כך מיני פוליטיקה ושיט, מידי פעם מגניב מבטים
לחזה שלי שאני טורחת לכסות עם היד בפעם התשיעית, ובסוף ומדליק
את הטלוויזיה על "מבט".
אני שונאת פגישות עיוורות, באמת.
תמיד אני אשמע את אותם הדברים, "הוא בחור מקסים, באמת,
אינטיליגנטי, פתוח ושנון לאללה , ממש מה שאת אוהבת."
ואז אני נתקעת לשעתיים וחצי של נימוסים עם איזה יבש שנועץ
מבטים מזועזעים בפירסינגים שלי ושותה בירה מכוס ונועץ מבטים
בחזה שלי מידי ארבע דקות בערך.
אבל אני כזאת, ותמיד אני אפול לאותו פח, למרות שבאיזשהוא מקום
ברור לי שאני אמצא איזה קווזימודו שידבר ברצינות תהומית על זה
שהוא שותה רק חלב כי אלכוהול עושה לו גזים ויבקש ממני בחרדה
לכבות את הסיגריה תוך כדי השתעלויות מסיביות, ופתיחת חלון
עצבנית.
לפעמים, ממש לפני שאני דופקת בדלת, אני יכולה להעביר לעצמי
תסריט מושלם של איזה בחור שנראה בדיוק כמו שאני אוהבת, ואפילו
הולכת לנו שיחה חלקה במיוחד, הוא משנורר ממני סיגריות תוך כדי
חיוך מקסים של התנצלות , ושהוא מביא את ההיניקן מהמטבח הוא
שואל אם זה בסדר שזה רק בקבוק אחד ואם אני לא מפחדת מחיידקים
או משהו.
ושנינו צוחקים ואני לוקחת לגימות גדולות כמו שאני אוהבת ישר
מהבקבוק.
אבל במקום זה אני תקועה פה עם מר סטריליות ומתה לעוף הביתה.
די, נמאס לי, "וואי תראה מה השעה", אני דופקת משחק שהיה מבייש
ילד בטקס חנוכה, "יש לי עבודה מחר ומלא דברים לעשות, כן, כן ,
בטח שנדבר"
ליד הדלת, ממש לפני שאני מספיקה לצאת משם לסיגריה של אושר, הוא
תופס אותי בשרוול ומנשק אותי.
הדלת נסגרת אחרי.
ובוקר למחרת אני מתעוררת על סדינים מעומלנים, והוא ישן לצידי ,
השמיכה שלו אפילו לא מקומטת, הוא כזה מסודר
אבל אתם יודעים מה אומרים על סטרילים...