לאלו שלא למדו את הלקח, כוח חזק מפעילים ביד קלה.

צלילי הסיטר והפסנתר, נארגו בחוט מחשבתי בזמן ששמעתי אותה
מדברת, "שחור. שחור אני אומרת לך! הזונה הדוחה גנבה את בעלה
של נכדתי מתחת לאף שלה! אני לא יכולה יותר לשמוע את יפיחותיה
בטלפון! עשי שמשהו יקרה ל... ל... זונה הזו!"
וחצי שעה לאחר מכן אחרת " הבן שלי נפגע בתאונה בבקשה עזרי לו"
אני מרגישה את מאווי האנשים מתפזרים בחדר כמו דמעות כהות
על משטח קרח. אני מסלקת אותם. אני מטפלת באנשים של המאווים
ולא במאווים של האנשים.

אני בוזקת עוד קרדמין לטאג'ין המהביל, ככה זה במטבח שלי, עוד
אנשים, עוד רצונות, יחד עם צלילים של העולם מעורב בתבלינים
טובים
משככים שעוזרים מדי פעם באיזה סימן או לחש לגבי שינויי העתיד.
כן ככה זה הולך במטבח שלי: מוסיקה, אוכל וכשפים.

אבל לא היום: היום אין זמן אימא הולכת לבקר אותי בדירתי החדשה
ואני בישלתי, או כמה שאני בישלתי! מספיק עבור גדוד שלם, אולי
אפילו יותר. כשהשמש נוגעת במאונך בעמוד הבית אני שומעת צילצול
בדלת.
דרך פעמוני רוח וסככת עציצים מלאת וויטראג'ים וצמחי תבלין,
לבית
שיש בו ניחוח של אזוביון וקפה שכרגע הוכן.

"כן?" אימי שואלת "כן אני עונה" זו הדרך שבה בחרתי ואין להניא
אותי ממנה. "אבל למה?למה בחרת באשליית הקיום סיגנון שנות ה60
האלו?
למה ברחת ממה שהיה?" אני מחייכת ושמה על צלחתה רפרפת וורדים
ורימון לקינוח.

"לנצח" אני עונה בפשטות: "יש דברים שלא עוזבים את האדם לנצח"
ואחרי כוס תה מליסה וכמה דמעות אני מוכנה לעוד מאויי אנשים
אחרים.