"ואאההה" בכה התינוק שנולד טיפה מעוות.
"איזה חמוד" אמר האב המאושר כשראה את בנו המפגר בפעם הראשונה.
זה היה פיגור קל. קצת איטי וקצת מעוות, אבל ילד חמוד.
בגיל חמש קיבל מתנה ספר ילדים אופטימי וידידותי בשם 'מאפרה בעל
כורחה'. אבא שלו היה יושב וקורא באוזניו את הספר לפני השינה.
יוסי היה מחייך ומזיל ריר על הכרית.
בבית ספר לא היו כל כך סבלניים כלפיו, כי מישהו היה צריך להיות
קורבן ההתבגרות.
והילדים שלא הבינו שיוסי הוא כבר קורבן הסטטיסטיקה בפלח של
אוכלוסיית המפגרים בארץ, המשיכו להתעלל בו עד שמצאו משמעות
אחרת חדשה ויפה לחיים.
כמובן שכל זה לא היה באשמתו של יוסי.

זה כמו להאשים ציויליזציה על תקופות של בערות. ככה זה.

פיגורו של יוסי היה כאמור קל ולכן הצליח בסופו של דבר בצורה
מאוד מסוימת להשתלב בחברה, כאשר הדבר המציק העיקרי בו היו
העיוותים הרגעיים שלו.
מאבקו המתוקשר של יוסי להגיע לצבא, משך אותו למספר תוכניות
אירוח.
כמובן שהנחמדות וההתעניינות באו משיקולי רייטינג ותו לא, אבל
אין ספק שימים אלו היו שיא חייו הפשוטים של הלה.
שלושה ימים לפני שבאמת הגיע לבקו"ם, דיבר עם חברו הטוב שהקדיש
לו מספר דקות בשבוע, וזה הכין אותו ואמר לו כך: "תן לדברים
לחלוף מעל הראש שלך" אמר והניח ידו על כתפו של המפגר "בצבא, אל
תיקח שום דבר באופן אישי, כי אלו שיצעקו עלייך, הם בסך הכל
אנשים שממלאים את עבודתם בצבא, כמו שבסופו של דבר אה.. אולי גם
אתה תעשה. בקיצור, כשהם יצעקו עלייך, ולעזאזל הם יצעקו עלייך,
אל תיקח את זה אישית, כי אם זה לא תהייה אתה באותו רגע שיצעקו
עליו, זה יהיה מישהו אחר, אולי..." אמר ושקל להוסיף משהו. בסוף
הוא מלמל משהו בשקט ולאחר מכן הלך מבלי להביט בפניו של יוסי.
לבסוף יוסי ניגב את הרוק מפיו וצעד לעבר הבקו"ם בבטחה ולמד כי
ההשפלה שלמד בבית הספר ובחופשים לא הכינו אותו בכלל להשפלה
אותה סבל מאנשים ממורמרים אחרים בצבא.
יוסי היה שנתיים באוניברסיטה כמנקה שולחנות במזנון ולעולם לא
קיבל טיפ, אבל חשב בליבו שאם שילמו רק מעט פחות משכר מינימום,
אז יצא מורווח, כי בקלות יכלו לשלם לו פחות מזה, למען האמת הוא
העריך את זה בכנות רבה.

בגיל ארבעים ושתיים לאחר חמש עשרה שנות עבודה במפעל מסוים ועם
שני ילדים ואישה מכה, עמד מנהל המפעל בו עבד יוסי מעל דוכן
ונאם משהו לגבי שפל ומיתון ומילים מסובכות אחרות, הקשורות
לרשימה התלויה על לוח המודעות עם שמות אנשים המקבלים מענק
מיוחד ולא חוזרים למפעל.
זה היה נשמע טוב, עד ששרה, אשתו של יוסי העלתה את השאלה לאן
הוא כן חוזר.

יוסי סבל מפיגור קל והיה בודד, מדי חודש קיבל 'דמי ביטול'
ממישהו, וחי לבד.
הרי הוריו הלכו למקום שכולו טוב שבו תמיד זורחת השמש והציפורים
מצייצות כשהיה כבר בן עשר.
סבתא שלו שאותה הכי אהב ואצלה גר עד גיל עשרים וחמש הותקפה על
ידי לב, ונלקחה על ידי אוטו לבן שלעולם לא שב.
אשתו נסעה לאמא שלה עם הילדים ולא חזרה מעולם.
הוא יוסי, עבד בלבקש כסף מכמה אנשים ברחוב, וגר בדירה מאוד
קטנה בשכונה קצת מלוכלכת ורועשת.

בגיל ארבעים ושבע, עם ריר וזקן ומראה של בן שישים עלה על
האוטובוס בו נסע הבייתה.
הוא הביט סביבו, היו שם שלושה חיילים, ארבע גברות זקנות ושני
פועלים רומנים שישבו כל אחד בקצה אחר של האוטובוס.
היה זה יום חם ואת המחנק שבאוטובוס יוסי לא הרגיש, הוא הביט
בנהג הממורמר שהקשיב למואזין בעברית. תשעה ילדים וילדות שחזרו
מבית הספר עשו רעש נוראי, מבין שלושת הרוסים שהיו באוטובוס,
היה אחד מבוגר שצעק על הילדים להיות בשקט, והם צחקו עליו וצעקו
עליו בתמורה.
היה גם אתיופי צנום ושקט שהביט בחיוך טיפשי על הנעשה.
ספסל לפני יוסי ישבה בחורה יפיפיה שהייתה ממש על סף פריצה
גדולה לתחום הדוגמנות והמשחק. היא ישבה ליד בן של גיבור מלחמה
שלא הכיר אותה, אבל הוא התיישב לידה בתקווה שתרצה.
אישה חרדית בהריון מתקדם, עם תינוק בן שנה על ידיה התיישבה ליד
יוסי וצמצמה את המרחב שלו.
עכשיו נשארו רק שניים, יוסי, עם הראש הכפוף ועיניו העייפות,
וההוא שישב בפינה והביט לכל עבר בעצבנות, עד שלא יכל יותר ולחץ
על הכפתור.

"... קורבנות השלום... לא נשכח... נמשיך ונאבק... יותר מדי
מוות... הגיע הזמן לשים לזה סוף..."