בדרך כלל כותבים במכתבים כאלה שלא זה לא אתם אבא ואמא...
באמת.
פשוט כבר לא יכולתי.
אבל, אני לא רוצה ללכת בשקר. זה כן אתם.
שיגעתם לי את השכל.
לא נתתם לי חופש בכלל שתקתם כשבכיתי וצרחתי, כשראיתם שאני
מדוכאת, לא באתם לשאול, וכשכבר כן באתם, התחלתם להטיף, ולהטיף,
חושבים שאולי (???) זה יגרום לי להרגיש טוב יותר.
ובכלל, כל הקטע הזה של בנות, לא נולדים ככה, זה בגלל שלא היתה
לי דמות אבהית חזקה.
וחוץ מזה, אבא, אתה יודע עלי משהו בכלל?
אי פעם דיברת איתי מרצונך על דברים מעבר ל"תתקשרי כשאת מגיעה"
"את לא הולכת לשם"?
לא.
אני מתה בלי להכיר את אבא שלי.
ואמא, תיפטרי מדרמת השליטה, זה ממש חונק ומיותר.
נמאס לי שתמיד ניסית להגיד לי מה לעשות ועכשיו,
ושאמרת כל דבר טיפשי מיליון פעם.
ותודה לחברותי, שלא ידעו לתמוך כשהכי הייתי צריכה,
ואת, שלא תעזי לחשוב שזה לא בגללך!
את שההתלבטויות שלך רצחו אותי כל יום מחדש, כל יום מחדש.
מתחו את חוטי החיים שלי עד שכמעט פקעו מפריטת החיים.
תודה לכולם,
שהייתם שם,
שעזרתם לי להחליט
שאני לא רוצה להיות כאן.