הוצאתי את הארנק מהכיס האחורי והבטתי בתא השטרות.
התא היה ריק כי אין לי כסף וידעתי שאין לי כסף אבל בדקתי בכל
אופן.
נכנסתי לבנק בעודי מביט בארנק וכמעט נתקלתי באיש האבטחה השמן.
"סליחה" מלמלתי והלכתי לעבר התור הארוך שהשתרך לפני פקידות
הקבלה.
חיכיתי בתור בסבלנות והבטתי לצדדים.
"מה השעה בבקשה? בחור צעיר" הסיחה את דעתי גברת זקנה.
"ארבע ארבעים ושלוש" עניתי מחייך לאחר הצצה חטופה בשעון ידי.
"תודה, חמוד" ענתה "אם לא אכפת לך אני אשב פה בצד ולכשיגיע
תורי, אשמח אם תסמן לי"
"אין בעיה" עניתי מפנה את פני מטה לעבר כפות ידי בהן נח הארנק,
פתחתי אותו והבטתי שוב בתא השטרות וגיליתי שהוא עדיין ריק.
התור התקדם לאיטו ואם בהתחלה היו בערך שבעה עשר אנשים לפני, אז
אחר כך היו רק שמונה. וזה לא כולל את הגברת הזקנה שנרדמה עם פה
פתוח בעודה יושבת על כסא מרופד חומר דמוי עור בצבע חום, שביחד
איתה אפשר לומר שנהייתי העשירי בתור ולפי קצב ההתקדמות עד אותו
הרגע, יכולתי להעריך שבתוך עשרים דקות אני אצא מהבנק עם קצת
מזומנים ביד לשם שינוי.
בחמש דקות שבאו אחר כך חשבתי איך אני אסמן לגברת הזקנה שהגיע
תורה, במיוחד לאור העובדה שהיא שקעה בשינה כל כך עמוקה. חשבתי
שאולי אני פשוט אעשה כאילו שכחתי ממנה והיא כבר בטח תתעורר
אחרי שאני אלך ויתנו לה לעבור כי זקנים לא משקרים, אחר כך
חשבתי שזה לא הוגן וככה לא צריך להיעשות אז חשבתי שאני פשוט
אבקש ממישהו שקרוב אליה שיעיר אותה ואז היא כבר תבין.
הבטתי לרגע קטן לעבר הכניסה של הבנק ומשהו תפס אותי, הבטתי לשם
שוב וראיתי אותה ממש שם כל כך יפה.
לא היה לי מושג איך קוראים לה, אבל היא הייתה יפה, מאוד יפה.
זה היה יופי אלגנטי ולבושה ומשקפיה העידו על איכותה
האינטלקטואלית.
היא הישרה את מבטה ולרגע קל מבטינו נפגשו, היה זה, אפשר לומר,
רגע קסום. היא חייכה חיוך קטן ביישני, כמדומני, והתקדמה לעבר
התור, לעברי.
אז היו רק שלושה אנשים לפני והתעצבנתי שהתור התחיל לזוז מהר
דווקא כשהיא הגיעה.
המשכתי להביט לכל הכיוונים במטרה שמבטינו יפגשו שוב, והם אכן
נפגשו מדי פעם. אין ספק, חשבתי לעצמי, יש איזה קליק בנינו.
כמעט בכל פעם שעמדתי בתור לקראת דבר מסוים, היו הרבה אנשים
לפני, ובכל פעם היה נראה שמאז שהגעתי, אנשים כבר לא היו
מגיעים. כך שאם הייתי מגיע כמה דקות קודם, הייתי חוסך לעצמי
הרבה זמן ומגיע לפני אנשים רבים והייתי מרגיש את המשמעות של
העמידה הזאת בתור. אבל תמיד, פעם אחר פעם, אחרי שהייתי מגיע,
אנשים כבר כמעט לא היו מגיעים. כך שהגעתי לבנק בארבע ארבעים
ושלוש והיו לפני שבע עשרה אנשים, ואחרי כמעט עשרים דקות,
כשהגיעה המושלמת, היו לפני שני אנשים (כולל הגברת הזקנה
שהתעוררה לבד, מעט זמן קודם לכן ונכנסה שוב לתור), אבל ביני
לבין היפיפיה חצצו רק חמישה אנשים.
מכיוון שהתור השתרך בזיג זג הבחנתי שכשאהיה הראשון בתור אנחנו
נהייה זה ליד זו, ורק חבל אדום יפריד בינינו, הקליק היה קיים
והחלטתי שאסור לי לפספס. עכשיו, חשבתי לעצמי ביאוש, צריך רק
לחשוב מה לומר.
את מחשבותיי בשעה חמש ושתי דקות קטע קבצן שיכור ומשוגע בעל
כוונות רציניות שהחליט באותו רגע לשדוד בנק.
אם הקבצן המשוגע היה רואה קצת סרטים היה מנסה לשדוד את הבנק
בדרך מתוחכמת ומן הסתם היה נכשל, כי המציאו כל מיני כפתורים
ואמצעים כנגד שודדים מתוחכמים, אך מאחר שהוא לא ראה סרטים,
ומאחר שעובדי הבנק והמאבטחים ראו יותר מדי סרטים, גורם ההפתעה
בשוד פשוט זה היה גדול מהרגיל והוא אפילו כמעט הצליח.
הקבצן נכנס עם רובה גדול ומפחיד שהיה מוסתר תחת מעילו הבלוי,
וכדי להפיג את האווירה של אי הידיעה ירה בבטנו של המאבטח השמן
מהכניסה שסלח לי רק עשרים דקות קודם לכן.
אנשים נכנסו לפאניקה והסתתרו מאחורי כל דבר ובלי שנאמר כלום,
רובם כבר נשכבו על הרצפה. במקרים מסוימים זה אפילו לא היה
מתוכנן, למשל הגברת הזקנה הנחמדה שחזרה זה מכבר לתור, פשוט
התמוטטה בשקט על הרצפה, כשידה על ליבה.
לעזאזל, חשבתי לעצמי, כל מי שאני מכיר מת. כבר שמחתי שלא
הספקתי לדבר עם המושלמת אחרת הייתה גם היא כבר מתה.
אבל היא לא הייתה מתה, ויכולתי להיות בטוח בכך, שכן היא שכבה
מאוד קרוב אלי, ומבטה היה מפוחד. היא הביטה בי במבט שואל, ואני
רק הרמתי את הגבות וניסיתי לחייך.
אני מניח שהדברים שהעסיקו את מוחי לא העסיקו אף אחד אחר, הרי
כולם מן הסתם פחדו למות וחשבו רק על עצמם ועל מה שעלול לקרות,
ובראשם התרוצצו מחשבות מאוד מבולבלות.
גם מחשבותיי היו מבולבלות, אבל הן היו בצורה מסוימת מעשיות
יותר, כי המשכתי לחשוב איך אני יכול להכיר את המושלמת, ואיך
אני יכול להרשים אותה.
"תביאו ת'כסף, תביאו ת'כסף" צעק הקבצן לכיוון לא מוגדר. ודמו
של המאבטח שכולם אהבו זרם על הרצפה הקרה והבהירה ויצר שלולית
אדומה.
האנשים היו מבועתים, ויכולתי לנחש שכספם שבבנק יכנס במהלך
החודשים הבאים לכיסם של פסיכולוגים ורופאי נפש אחרים. גם אני
חשבתי על כך שמיד לאחר התקרית הזאת אני חייב למהר לקבוע תור
אצל עוזי, נראה מה יהיה לו לומר על המושלמת ועל הסיטואציה
הזאת.
מקבץ הנדבות קשה היום עמד עם גבו אלי בשעה שמנהל הסניף,
הפקידות ושאר עובדי הבנק חשבו בטירוף מה צריך להיות הצעד הבא.
הוא הביט בפקידה שעמדה מולו בהלם, רועדת ולא בטוחה. הוא התעצבן
מזיל דמעות של חוסר אונים וירה לכיוונה. הכדור הראשון פספס
ופגע בחלון הפלסטיק החוצץ בינה לבין הלקוח. היא הביטה בחלון
השבור והשמיעה צעקה חנוקה. הכדור הבא פגע בעינה השמאלית והיא
התמוטטה על הרצפה מייד לאחר שבמשטרה, אחד הפקידים שפך על עצמו
קפה כשראה שהופעלה האזעקה השקטה.
מחשבות התרוצצו בראשי בסדר קצת פחות הגיוני כשהמטורף צעד לאחור
והיה ממש קרוב אלי. היא שלחה בי מבט לא מובן וחשבתי לעצמי שאני
מוכרח לעשות משהו, הרי יש לנו משהו במשותף, לי ולמושלמת, ואם
אני אציל את היום, היא על בליינד תהייה שלי. ואם אני אתפרסם
בעיתון כאיש שבזכותו ניצלו עשרות אנשים, היא בטח תאמר, "אני
הייתי לידו כשזה קרה", או אפילו יותר טוב, אנחנו נאמר ביחד,
"היינו ביחד כשזה קרה ושם הכרנו", או למשל אם יארחו אותנו
בתוכנית אירוח כזוג שהכיר בסיפור הידוע על שוד הבנק המפורסם
בעשרים ושלישי בדצמבר, בו גרמתי למעצרו של השודד על ידי כך
שהפלתיו לקרקע.
הזמן חלף לאיטו והרובה היה במרחק מטר ממני, כל שהייתי צריך
לעשות זה פשוט לקום במהירות ולחטוף אותו מידו של השודד ולהפיל
אותו לקרקע.
בשניות הקריטיות הכמעט אחרונות נזכרתי בכל הפעמים שהייתי קרוב
לעשות משהו, ושלבסוף לא העזתי ושתכלס עד היום אני מתחרט עליהן.
כמו כשקרן אהובת הילדות שלי עזבה את חברה והתנחמה בזרועותיי
שהרי הייתי ידידה הטוב ביותר ורק חיכיתי שהיא תעזוב את הזוהר
הזה. ובמקום לקחת את היחסים בנינו צעד קדימה כשאולי הייתה
אפשרות לכך, אני נסוגתי דווקא אחורה, עד שניתקנו כל קשר וכל זה
רק בגלל הפחד מכישלון. עלו בראשי עוד זיכרונות דומים של
כישלונות מהדהדים, שנגרמו מפחד שלי מהתמודדות עם כישלון. שכבתי
על הרצפה חסר מנוחה.
"זהו" צעקתי "נמאס לי" וקמתי במהירות עם כל הכעס שלי על עצמי
ועל כל העולם הדפוק. ופתאום גם התמלאתי כעס על כך שכל מה
שמעסיק אותי זאת הבחורה המושלמת הזאת במקום להתעסק עם החיים
שלי.
תפסתי את הרובה וחטפתי אותו בעצבנות מידיו של הקבצן האומלל
והכיתי בו עם הקת בעוצמה. הוא נפל על הקרקע במהירות. ואני
בעצבים חסרי גבולות כיוונתי את הרובה אל הבן אדם הדפוק הזה
שהרס לי את היום "תאכל את זה" מלמלתי בכעס כשנשמעה ירייה.
כל מה שארע באותו היום מאז שנכנס הקבצן המיואש לבנק, ועד
שנפלתי גוסס על הרצפה לצד גופו מחוסר ההכרה של השיכור הקבצן,
קרה כל כך מהר, כך שלא היה ניתן להאשים את המאבטח הזקן שירד
מהקומה השנייה והתכוון לירות בשודד, ופגע בי, הרי הוא רק רצה
לעשות את העבודה שלו, והרי זקנים לא משקרים, ואי אפשר להאשים
אותי שהרי הייתי בסך הכל בן אדם וגם אין זה אנושי להאשים אנשים
מתים.
גם המושלמת לא אשמה שהיא מושלמת, אולי רק ההליכה המתנשאת שלה
ראויה לגינוי, אבל העובדה שהדם החם שלי ניתז לה על הפנים כיפרה
על כך, ואולי אפילו פתרה את הבעיה לטווח ארוך.
וגם אי אפשר להאשים את המשטרה, שכן הם הגיעו בסוף ועשו את
העבודה שלהם.
מה לא נכון אם כן? אולי הפגישה המאוחרת בין המושלמת לחברה
האוהב שהרגיע אותה וששמע סיפור על הבחור בעל היום הקשה שמת
בגלל שרק רצה לעזור. אולי אבא של הפקידה שלא חזר ממסע עסקים
בחו"ל בשביל הלווית בתו. אולי אלו השוטרים שהתעצבנו על עבודת
הניירת המיותרת שבאה בעקבות כך. ואולי זה אני שהעדפתי לחשוב
שזה מה שקרה בזמן שנרטבו לי המכנסיים על הרצפה.
|