אני מתרחק מהבית ושומע את אמא קוראת לי, אבל עושה את עצמי לא
שומע וממשיך לרוץ לכיוון השדות.
האדמה בוצית ואני כמעט מחליק על השביל, אך ברגע האחרון אני
מצליח להחזיר לעצמי את שיווי-המשקל.  אני מסתכל לכל הכיוונים
כדי לראות אם מישהו מסתכל עלי וצוחק.  אני לא אוהב שצוחקים
עלי.  אבל אין אף-אחד אחר כאן.  רק אני.

אני מרים אבנים קטנות מהקרקע וזורק אותן על העצים הכי גבוה
שאני יכול.  הכי גבוה שאפשר.  הכי גבוה שמאפשר לי הגוף הקטן
הזה.  העצמות השבירות שלי.  הבשר הכואב ממכות החגורה של אבא.
מאחד העצים נמלטות ציפורים.  רגש קל של רחמים נמלט מליבי.  אני
מחזיר אותו בחזרה פנימה ומשמיע צהלת ניצחון, מנופף באגרופי
לעבר הציפורים, לעבר אויב דמיוני.
יש כל-כך הרבה עננים בשמיים עד שהם נראים כענן יחיד.  קשה
למצוא בהם צורות ככה ומהר מאד אני מיישר את ראשי ומתקרב לשדות.
אני מתקדם בהליכה ולאחר כמה דקות מחליף אותה בריצה קלה.  אני
אוהב לרוץ. להרגיש את הרוח.  את הקור על הפנים.  את המרחק גדל
תחת הרגליים עד שהבית הוא רק זיכרון ישן והכפר כבר לא נראה
מעבר לעצים.  
אני בארץ אחרת.

הסוליה של אחת הנעליים שלי רופפת ואני שומע אותה טופחת על הנעל
כשאני מרים את רגלי בזמן הריצה.  אבא אומר שלא צריך לקנות
נעליים חדשות כל עוד הישנות עדיין בחתיכה אחת.  לא משנה עד כמה
החתיכה הזאת קטנה או מחוררת או דומה יותר לסמרטוט מאשר לנעל.
אבא לא אוהב לקנות דברים.  אמא לא אוהבת את אבא, אבל תמיד
מסכימה איתו.  בסוף.
לפעמים כשהוא מרביץ לה אני חולם שאני כבר גדול ויכול להרביץ לו
בחזרה.  אני רק בן 10, אבל יש לי מחשבות מבוגרות.  אם הייתי
מנסה לבטא אותן במילים, הייתי נשמע כמו ילד בן 10, אך בתוך
המוח שלי הן ברורות וגדולות.  אני לא חושב אותן, אני פשוט
יודע.  כמו שאני יודע שאמא לא אוהבת את אבא.  היא אף-פעם לא
אמרה דבר כזה, וגם לא תגיד.  זה לא משנה בכלל מה היא תגיד, כי
אני חושב שגם היא יודעת דברים כמוני, למרות שאבא אומר כל הזמן
שהיא טיפשה.  היא לא טיפשה, רק מפחדת.  
אני לא מפחד.  אני אף-פעם לא מפחד.  אני לא אוהב לפחד.  זה
גורם לי להרגיש שאני באמת ילד קטן.

קשה לי לתפוס את גודל העולם.  
אני יודע שמעבר לשדות האלה יש עצים.  מעבר להם יש הרים.  ומעבר
להם השמיים.  
אומרים שיש ארצות אחרות ויבשות אחרות.  אני לא צריך לרוץ עד
ההרים או עד השמיים כדי להגיע אליהן.  אני נמצא בהן כבר עכשיו.
הנה, השדה הזה הוא שדה-קרב והפרחים הם חיילים מדממים.  אני
רומס אותם ברגליי ומכניע את הארץ.  בועט באדמה הרטובה ומייחל
ליום בו לא אצטרך לברוח מהבית, אלא אל הבית.
הציפורים עפות מעלי ואני מרים את ראשי ומביט במטוסים מעל
שדה-הקרב שלי, מעל הארץ שכבשתי בהינף מבט.

אני משחק כך עד שמתחיל להיות לי קר ומתכוון לחזור הביתה.
עדיין לא חשוך אבל העננים עוטפים את היום במעטה בלתי חדיר.
המעיל שלי קטן עלי ומלא חורים והמכנסיים לא מגיעים לגרביים.
הגרביים לא מחממים אותי.  אבא אומר שאם הוא הסתדר בלי גרביים
כשהיה ילד, אני אוכל להסתדר עם גרביים דקות וישנות.  כמובן
שהוא כבר לא ילד ומזמן החליף את נעליו הישנות ויש לו 3 זוגות
גרביים עבים וארוכים.

אני עולה שוב על השביל הבוצי ועושה את הדרך חזרה בהליכה.  הקור
לא מפחיד אותי.  שום-דבר לא מפחיד אותי.  ובמילא אגיע הביתה
עוד לפני שיחשיך.  
הרחק מאחורי אני שומע חריקות של עגלה והצלפות שוט.  הדי השוט
תמיד מגיעים לפני קול הפרסות.  או שאולי אני פשוט רגיש לקול
ההצלפות.  אבא מצליף בי בחגורה הכי ישנה שלו.  הוא לא משתמש בה
לשום דבר חוץ מזה.  יש לו אחרות, חדשות יותר.  אני עובר ללכת
באמצע השביל, מקווה שכשהעגלה תגיע, יציעו לי לעלות, לקחת אותי
עד הכפר.  
אבל אני מגיע לבתים הראשונים לפני שהעגלה מגיעה אלי.

האנס ופרידריך מסתכלים עלי מתוך החצר שלהם.  אני מתעלם מהם
ומפנה פני לעבר השני.  האנס גדול ממני בשנתיים ופרידריך אחיו
הקטן צעיר ממני בשנה.  פעם הרבצתי לו, ומאז הם וילדים אחרים
מציקים לי.  אני לא אוהב אותם.  אני לא אוהב אף-אחד מהילדים
האחרים בכיתה שלי.  
רעש חזק פולש אל תוך מחשבותיי ואני מסתובב לכיוון ממנו הוא בא.
לפני שאני מסתובב לגמרי אני כבר יודע מה השמיע את הקול הזה.
זו העגלה.  
אני עומד קפוא במקומי כשהסוס דוהר לעברי.  למען האמת הוא רץ די
לאט, כמעט הולך, אבל מהמקום בו אני נמצא אני רואה אותו
דוהר לעברי כמו איל-הניגוח שלמדנו עליו בבית-הספר.
הקצף בפיו והאדים שיוצאים מנחיריו ממלאים את כל שדה-הראיה
שלי.
אני נופל.

זה לא כואב בכלל.
השמיים כבר שחורים לגמרי ועוד מעט ירד גשם.
הכל מסביב שקט חוץ מקול חזק שהולך ומתקרב.  אני יודע שזו אמא
שלי ושהיא קוראת בשמי.  אני לא ממש שומע אותה מתקרבת אבל אני
יודע שזה קורה.  אבא אומר לי שאני טיפש אבל אני יודע שזה לא
נכון.  אני יודע הרבה דברים, למרות שאם הייתי אומר אותם במילים
הם היו נשמעים עכשיו כמו אנחות או בכי.
אני יודע שאני עומד למות.
המחשבות שלי זזות כל-כך לאט שאני חושב שאני בכלל לא חושב, רק
יודע את מה שידעתי ברגעים הראשונים אחרי שהסוס פגע בי.
אני יכול להרגיש שעוד מעט לא ארגיש יותר כלום.
נדמה לי שעכשיו אני באמת שומע את אמא.  היא כבר קרובה ואם
הייתי יכול לסובב את ראשי הייתי רואה אותה רצה לעברי.  
פתאום פניה מחליפות את השמיים והיא עוד רגע תתכופף.  רגע אחד
מאוחר מדי, כי אני יודע שזו המחשבה האחרונה שאחשוב בחיי.
אני חושב שליבי כבר פסק מלכת.  אני חושב שבעיני העולם אני כבר
מת.
הכל מחשיך מול עיני ובתוך ראשי יש סערה נוראית.  זה הסוף אני
יודע.  
אבל רגע לפני או רגע אחרי שהוא מגיע, אני עוד שומע את אמא
צועקת אלי
"לא...
אדולף...
לאאא..."


 לו  היה...