"עד גיל 21 תגיע לירח" יש לבזוקה עוד דקה להוכיח את אמינותם
בחיזוי עתידות. בדיוק אז הגיע משום מקום אישה, ככה מהאוויר.
"מה ציפית לציור מבזוקה, ההוא עם החולצה האדומה?!"
"האמת שכן, אבל זה יפה שנשים נכנסות גם לכאן, כמו לגלות נהגת
מונית..."
לא נראה שהיא התרצתה, אבל זה גם לא נראה שהפריע לה כ"כ, כנראה
היא רגילה לזה, היא גם די מהירה - מסתבר שיש עוד אנשים שמחכים
לשירותיה.
"אבל למה לא שמעתי מאף אחד שעבר את גיל 21 שהוא טס לירח, חוץ
מניל אמסטרונג - אבל הוא היה מבוגר... " הייתי חייבת להקשות
כדי לבדוק שלא יעבדו עלי.
"טוב, קודם כל לא כל אחד זוכה, רק אלו שבאמת לעסו הרבה מסטיק,
עד כדי כך שהשיניים שלהם התעקמו ולא הלכו לישר אותם מקבלים
פיצוי מטעם החברה"
"רגע", נבהלתי קצת, בכל זאת טיסה לירח זה לא עסק פשוט, "אני לא
צריכה להודיע על היעדרותי -  אני באמצע מסיבת יום הולדת את
יודעת..."
"תיראי" היא התחילה לדחוף אותי לחללית, או בעצם קוביה הונגרית
המספיקה ל-2 אנשים, בעצבנות, "יש באג בתוכנית - בגלל המילניום,
יש שיבוש בשעון הזמן, כך שאת מוחזרת בשניה שבה את טסה לירח"
"רגע, אז איך אני אדע בכלל שטסתי לירח?!"
"את תדעי, כולם מדווחים על זה שהם הרגישו משהו באותה שניה,
כאילו שהם טסו לירח, ועכשיו למלא טפסים, לא לדאוג טפסים
סטנדרטים על ביטוח בפני תאונות, ותקלות שלא בשליטתנו..."
"תקלות?!?!?"
"לא משהו רציני, פעם מישהו טעה בסיבוב והגיע למאדים - כך
שעכשיו באמת ניתן לקבוע שיש, או לפחות היו, שם חיים. טוב את
רוצה לטוס או שלא?"
הטון שלה היה מצווה שכל מה שיכולתי לענות זה - "כן המפקדת"

אני לא יכולה לספר לכם איך זה לטוס לירח, בכל מקרה, היה כתוב
בטפסים שלא נוחתים שם, רק טסים לשם. מה שאני כן יכולה לספר זה,
שבאותה שניה החבר שלי בא לתת לי נשיקת יום הולדת, וכן הרגשתי
שטסתי לירח.