זה היה ערב חורפי, אבל אני לא הרגשתי את הקור מתחת לסוודר
ולמעיל החמים שלבשתי, מה גם שהמקום שבו נכחתי באותו ערב היה
צפוף ומחניק מעט. מהותו של אותו מקום אינה חשובה להמשך הסיפור,
ולכן רק אציין שהוא היה מלא באנשים, שרובם ככולם היו זרים לי,
אפוף בעשן סיגריות מקצה לקצה, רועש מעט וחשוך. ניגשתי אל הבר,
לקנות לעצמי מעט נוזלים שאולי יעזרו להפיג מעט את כאב הראש
שלי. בעודי משלמת לברמנית, הבחנתי שהאדם שעמד לידי מסתכל עליי.
הוא היה בחור לא גבוה במיוחד, ממושקף, בעל שיער קצר, הוא הזכיר
לי בחזותו מעט את סמית'רס מ"משפחת סימפסון" והוא תקע בי מבטים.
לקחתי מהברמנית את בקבוק הדיאט קולה שלי, לגמתי מעט מהנוזל
הצונן וחייכתי אליו.
"היי," אמר, "אני ארז".
"נועה", עניתי.
"יש לך שם יפה, נועה", הוא חייך. נראה שמשפטי הפתיחה שלו היו
חלודים מעט.
"אני יודעת", עניתי.
"מה דעתך, נועה", הוא הרכין קצת את ראשו לכיווני, כבא ללחוש לי
סוד, "שנצא החוצה קצת? מחניק פה".
"אין בעייה", עניתי, גם בגלל שהוא היה די חמוד, אבל בעיקר בגלל
שבאמת היה מחניק.
יצאנו החוצה. צינת הרחוב שבחוץ הלמה בי לרגע, אבל מיד חזרתי
לעשתונותיי וסגרתי את כפתורי מעילי. התיישבתי על ספסל שניצב
ברחוב וארז התיישב לידי. מייד הוא התחיל לשאול אותי כל מיני
שאלות. מצאתי את עצמי מספרת לו על קורות חיי, על משפחתי, על
נעוריי, והוא הקשיב בתשומת לב, כאילו משנן לעצמו כל פרט ופרט
אודותיי. נראה שהוא היה מוקסם ממני. על עצמו הוא לא דיבר, והסב
את נושא השיחה אליי בכל פעם שניסיתי לגרום לו לדבר על עצמו.
למען האמת, לי זה לא כל כך הפריע. אדרבה, הוא הקסים אותי
ביכולתו להקשיב ובעיניו המרוכזות. הוא הפגין אינטליגנציה וקסם
רב, ואפילו שלא היה הבחור הכי יפה בעולם, הוא מצא חן בעיני.
לאחר שישבנו ושוחחנו כך זמן רב, הוא הביט לפתע בשעונו ונחרד
לגלות שתוך כדי שיחתנו עבר זמן רב מדי.
"וואו, אני ממש מצטער", התנצל, "אבל אני חייב לעוף מפה".
"אני מבינה," עניתי בהבנה.
"אם אבקש את מספר הטלפון שלך", חייך ארז, "תתני לי?"
"כן", חייכתי בחזרה.
"ואם אבקש לנשק אותך", המשיך, "תתני לי?"
"בטח", השבתי בנונשלנטיות ונתתי לו לנשק אותי, למרות שלא ממש
ביקש. לאחר מכן הוצאתי מתיק היד שלי פתק ועט, רשמתי על הפתק את
מספר הטלפון שלי ונתתי אותי לארז. ארז נראה מאושר. "אני אתקשר
אלייך", אמר, "אני מבטיח".
חברה טובה שלי פעם הסבירה לי על "חוק שלושת הימים". החוק הזה
בעצם אומר שאם מישהו אומר שהוא יתקשר, ויש לו טיפת טסטסטורון
בדמו, ייקחו לו שלושה ימים עד שייזכר להרים את הטלפון ולהתקשר.
וזה בכלל לא בגלל שבנים הם רעים או משחקים אותה קשים להשגה או
משהו, אלא סתם בגלל שהם לא זוכרים. ואפילו אם מדובר בבחור שהוא
איינשטיין, ויודע להסביר לך באמצע הלילה נוסחאות מסובכות
בפיזיקה גרעינית, הוא ישכח כמו כלום להתקשר אלייך. לכן הייתי
מאוד מופתעת כשביום לאחר מכן, בשעה שש בערב בערך, כשאני הייתי
עסוקה בבהייה מאסיבית בעיתון שבידי, או ליתר דיוק בקיר
שמאחוריו, החל הטלפון שלידי לצלצל.
"הלו?" שאלתי, מנומנמת במקצת.
"היי נועה, זה ארז", אמר ארז מצדו השני של הקו, "הערתי אותך?"
"לא, ממש לא", עניתי, "בדיוק קראתי קצת".
"באמת?" שאל, "מה קראת?" ולמען האמת הייתי יכולה לקרוא איזה
קפקא או משהו קצת אינטליגנטי, אבל בדיוק קראתי "לאישה".
"קפקא", עניתי לו.
"וואלה?" שאל, "איזה ספר?" וכך התחילה השיחה שלנו להתפתח. כל
כך זרמתי לתוכה, שהייתי קצת מופתעת שכשאמרתי לו "ביי" בסופה,
השעה הייתה כבר אחרי עשר בלילה.
קבענו להיפגש באיזה אספרסו בר בתל אביב ביום שלמחרת. כשהגעתי
למקום דקה לפני הזמן, ארז כבר ניצב בפתח, מדיף ניחוח נעים
ומחוייך כולו. בעודנו שותים את הקפה שלנו, כלומר אספרסו חזק
בשבילו ושוקוצ'ינו בשבילי, לא יכלתי שלא להיות מוקסמת מהדרך
שבה זרמה השיחה שלנו, מהידע שלו בנושאים שונים ומשונים. "במה
אתה עובד?" שאלתי אותו, מצפה לשמוע שהוא מהנדס טילים או משהו.
"אני?" הוא נראה קצת מופתע למשמע השאלה, "אני סתם עובד במדיה"
וסירב להרחיב בנידון. עד סוף הערב כבר ידעתי שאני אוהבת אותו,
ולמרות שזה נגד את כל עקרונותיי, הצעתי לו לבוא לדירתי לאחר
מכן ובילינו את הלילה ביחד.
הזמן בחברתו של ארז עבר מהר. כששמתי לב שאנחנו יוצאים כבר חצי
שנה, הייתי מופתעת, כי כל רגע בחברתו ריגש אותי מחדש. ארז שמח
להקדיש לי את זמנו הפנוי, שהיה רב. במסגרת עבודתו במדיה, שעות
העבודה שלו היו מוזרות ולא קבועות. לפעמים היה צריך לצאת מאוחר
בערב, או מוקדם בבוקר, ולמרות הפצרותיי, לא הסכים לספר לי מה
בדיוק הוא עושה במדיה. רק השיב "אני עובד במדיה, בכלליות",
ומייד שינה את הנושא. מדי פעם, כשניסיתי להציץ מאחוריו במסך
המחשב, לראות מה הוא כותב במשך שעות רבות, הוא היה מייד מסתובב
אליי בחיוך ממזרי מעט. "אל תנסי אפילו", היה מזהיר ונושק על
לחיי, "את יודעת שאני לא אתן לך". אז לא ניסיתי אפילו. השלמתי
עם העובדה שהחבר שלי עובד במדיה.
מערכת היחסים בינינו הייתה נפלאה, והוא כל כך שימח אותי. הייתי
בטוחה שנינשא בסופו של דבר, כי לא יכלתי לתאר לעצמי שום דבר
שיוכל לפגום באופוריה הנפלאה הזו. אבל ביום אחד, אחרי שסיימנו
את ארוחת הערב שארז הכין והתיישבנו על הספה לצפות באיזה סרט,
שאלתי את ארז איזו שאלה ששאלו אתמול באיזה שעשועון, לראות אם
הוא יודע.
"מאיפה הבאת את השאלה הזו?" שאל, מופתע.
"זה היה אתמול ב'הכספת'", עניתי לו, "ראית?"
"על מה את מדברת?" שאל ארז.
"אתה לא מכיר את 'הכספת'?" שאלתי בתגובה, "עם ארז טל?"
"נועה", ארז הביט עמוק בעיניי, "את רצינית?"
"מה אתה רוצה?" שאלתי, לא מבינה למה הוא חותר.
"נועה", הוא סינן בנשימה עצורה, "אני ארז טל".
"מה זאת אומרת אתה ארז טל?" הייתי בשוק.
"אני ארז טל", ענה ארז טל, "לא שמת לב לזה? אנחנו יוצאים כבר
חצי שנה!"
"אני לא יודעת", עניתי, מבולבלת, "לא ידעתי... לא שמתי לב
שאתה... אתה ארז טל?"
"כן", ענה ארז, "חשבתי שאת פשוט לא מכירה אותי, שלא שמעת עליי
אף פעם".
"אבל, זאת אומרת", גמגמתי, "אתה ארז טל? המפורסם? מ'הכספת'?
מ'העולם הערב'? 'רק בישראל'? איך זה יכול להיות?"
"מה זאת אומרת איך זה יכול להיות?" רטן, "זה מי שאני. לא שמת
לב לזה קודם? לא ראית שזה אני בטלוויזיה? אני רציתי להציע לך
נישואין!"
"נישואין?" הייתי בהלם.
"אני לא מבין את זה", ארז קם והתחיל להסתובב בחדר, "את ראית
אותי בטלוויזיה וראית אותי בחיים ולא קישרת שזה אני?"
"לא, לא שמתי לב פשוט", אמרתי.
"אני לא יכול להמשיך להיות איתך", אמר, "אני לא מבין. חשבתי
שאת פשוט מתעלמת מזה שאני מפורסם, שאת אוהבת אותי בגלל מי
שאני..."
"אבל אני אוהבת אותך בגלל מי שאתה!" קראתי.
"לא תיארתי לי שאת כזו מטומטמת", אמר ארז כאילו לעצמו ופסע
לאיטו לכיוון הדלת, "ביי".
נשארתי יושבת על הספה. הייתי בהלם. פתאום הכל התבהר. פתאום
הבנתי. פתאום הבנתי למה הוא עבד בשעות מוזרות, למה אנשים
הסתכלו לכיוונו ברחוב, למה הכל. לא כעסתי עליו שהלך. בכלל לא
רציתי לצאת עם סלבריטאי. השאלה מ"הכספת" עדיין הדהדה בראשי.
מעניין אם הוא היה יודע את התשובה. זאת אומרת, אם לא היה
המנחה. חריקת בלמים נשמעה ברחוב מתחתיי.

ביום שלאחר מכן קראתי בעיתון שארז טל נהרג בתאונת דרכים. הנהג
טען שזה היה באשמת ארז, שהוא סתם נעמד פתאום באמצע הכביש מול
הנהג, שלא הייתה לו אפשרות לעצור, אבל המשטרה טענה את ההיפך
ואני טענתי את ההיפך מהם. ארז טל התאבד בגללי, חשבתי, איזה
כבוד. הרמתי את הטלפון וחייגתי לבית של ארז, לספר לו את הכבוד
שנפל בחלקי, אבל הוא לא ענה. לא נורא, חשבתי, אולי הוא הלך
לקנות לי טבעת. נראה לי שהוא הולך להציע לי.