"סובל מלב שבור? חפש ב'חלקי חילוף'", הכריז השלט הצהוב הגדול.
יואב נאנח, כיבה עוד סיגריה במאפרה של הלנטיס, וקילל את
הקופירייטר שכתב את הסלוגנים לדפי זהב. הפקק לא זז, הרדיו
במכונית שוב סירב להשמיע מוזיקה, וליואב לא הייתה ברירה אלא
לשחזר את הערב הקודם.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב". נועה אספה את שיערה לקוקו. יואב
כיבה את הסיגריה שלו למרות שעישן רק מחצית, וניסה להתעלם
מהמילים של נועה. כמה היא יפה בטרנינג האדום שקניתי לה
באמסטרדם, חשב. "אנחנו צריכים לקחת פסק זמן". נועה קמה מהספה,
והלכה למטבח. יואב ניסה ללכת בעקבותיה, אבל הכורסה לפתה את ידו
בחוזקה. הוא הרגיש שוב את אותה הרגשה איומה. בהתחלה זה רק סדק,
אבל לאט לאט הוא מתרחב, עד שנשמע קול הפצפוץ, והלב נשבר. נועה
חזרה מהמטבח. "אני באמת מצטערת, אני יודעת שאתה אוהב אותי,
ואתה אחלה בן אדם, אבל זה פשוט לא הולך".

חמש דקות קודם לכן יואב נכנס לדירה של נועה. "יש לי הפתעה
בשבילך", ביקש ממנה לעצום עיניים. נועה אמרה שיש לה משהו חשוב
להגיד לו, אבל יואב התעקש להיות הראשון. "ועכשיו תפתחי אותן",
הוא אמר בחיוך רחב, מחזיק בידו מעטפה. נועה הופתעה: "מה זה?".
"תפתחי", אמר יואב בקוצר רוח, מצפה לראות את תגובתה של נועה.
התוכנית שלו היתה מושלמת. הם ייסעו לפאריז, יחגגו שם את יום
הולדתו ה-26, ויציינו חמישה חודשים להיכרותם. בפאריז הוא יציע
לה לעבור לגור ביחד, בקיץ הוא יציע לה נישואים, והם יחיו ביחד
באושר ועושר.

"אני פשוט לא חושבת שזה רעיון טוב", הדהד קולה של נועה במוחו
של יואב. הפקק החל להשתחרר ויואב עבר את גשר ההלכה. שלט צהוב
נוסף הציע בלגלוג "חפש ב'חלקי חילוף'", ויואב איחל לקופירייטר
לב שבור, שיידע שיש נושאים שאסור להתבדח עליהם. הזיכרון שלו
המשיך לשגר למוח אירועים נוספים מעברו.

מאי 2000.

יואב דילג על המדרגות במהירות. קוקטייל קופצני של יין, שמפניה
ושמחת חיים גרם לו לרחף אל הקומה השלישית.
הכל היה מושלם. הסטארט-אפ שבו עבד שיכנע את המשקיעים לשלוף את
הארנק, עינב הצליחה לפתוח לו את הלב. הוא אהב אותה, ועינב אהבה
אותו. והפועל תל-אביב זכתה באליפות. ובגביע.
"אדום עולה, אדום עו-לה עו-לה", יואב נכנס לדירתו בשירה
צרודה.
"נכון שאנחנו הכי גדולים?" שאל בקול, מצפה לנשיקת ההסכמה
הקבועה של עינב.
הוא פיזר עוד כמה אדום עולה-ים בסלון, ואז נכנס לאמבטיה לשטוף
פנים. מהברז זרמו מים בטעם של הצלחה. אושר השתקף מהמראה, ויואב
החליט להציע לעינב את ה-הצעה.
אכזבות רבות ספג יואב עד שעינב נכנסה לחייו. יותר מדי אכזבות,
הוא חשב, ועכשיו היתה לנו עונה מצוינת, וממילא אני כבר לא
ילד.
יואב ניגב את הפנים במגבת, מותיר עליה שובל צבע אדום. לפתע
הבחין כי הדירה מאד שקטה. אולי עינב נרדמה, היסס.
הוא נכנס לחדר השינה. על השידה היה מונח פתק. "סליחה. אתה בן
אדם מקסים, ואני יודעת שזאת דרך מגעילה לסיים מערכת יחסים, אבל
אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה אחרת". יואב צנח על המיטה, לא
טורח לקרוא את ההמשך.
הדממה ששררה בבית הופרה רק על ידי רעש הלב הנשבר, והיבבה
החנוקה שהשמיע יואב.

שלט צהוב נוסף ניצב לצד הכביש, נוטף לעג. שפכו הרבה כסף בדפי
זהב על הקמפיין הזה, יואב ניסה לברוח מהזכרונות לתוך מחשבות על
מצב המשק, אבל נועה תפסה אותו. אחרי שעינב נעלמה מחייו הוא
החליט לא לגעת בלב, לפחות כך הוא לא יישבר שוב. שנה שלמה הוא
הצליח, עד שפגש את נועה. בהתחלה הוא עוד ניסה להיאבק, למנוע
מליבו להתאחות, אבל הקסם של נועה פעל כמו דבק מגע. פתאום יואב
הרגיש טוב עם הלב השלם, והוא החליט לחגוג בפאריז, לחגוג עם
הבחורה שעשתה את הבלתי אפשרי, האחת שמילאה את ליבו באהבה.
נועה.

יואב החנה את הלנטיס, ועלה בכבדות לביתו. הוא הוציא בקבוק בירה
מהמקרר, הדליק עוד סיגריה, והחליט להוציא את נועה מהראש שלו.
הטלויזיה הייתה פתוחה כרגיל על ערוץ הספורט. יורם ארבל חימם את
הצופים לקראת עוד משחק כדורגל. יואב התרווח בכורסה האהובה,
ונזכר במשחק הכדורגל הראשון בחייו.

 

מאי 1986.
"קח, תלבש את החולצה הזאת", אבא של יואב זרק לעברו חולצה אדומה
עם הסיפרה שבע מתנוססת בלבן בוהק מאחור. "יאללה, 'תלבש, שנתפוס
מקום טוב", המשיך אבא של יואב לזרז אותו. כמדי שבת בצהריים,
אבא של יואב עמד לנסוע למגרש, לעוד משחק של קבוצתו האהובה,
הפועל ת"א. אבל אותה שבת לא הייתה עוד שבת.
"קח", אבא של יואב הושיט לו צעיף, אדום כמובן. "פרפקט", המשיך
האב להתלהב, "אתה תהיה הקמע שלנו, אתה תביא לנו ת'ניצחון, אתה
תביא לנו ת'אליפות". אמא של יואב השלימה את הטקס בקריאת "יאללה
הפועל", ויואב ואבא שלו נכנסו למכונית.

בדרך למגרש ביפו אבא של יואב לא הפסיק לשיר שירי הלל לשחקנים
השונים. יואב לא ממש התמצא בכדורגל, והשמות לא אמרו לו כלום,
אבל לאות הזדהות עם אביו הוא תופף בקצב על שקית הגרעינים
שבידו.
כשעברו ליד הדולפינריום יואב נזכר איך בל"ג בעומר הכיתה שלו
עשתה קומזיץ על שפת הים, ואיך גילי ישבה לידו כל הלילה, וכמה
יפה היא נראתה לאור הלהבות המרקדות. אבא שלו התחיל לשיר על
גילי לנדאו, יואב חייך, והחליט שבערב הוא יציע לגילי חברות.

"מה נשמע, שלמה", אבא של יואב הושיט את שני הכרטיסים לסדרן
והוסיף צ'פחה ידידותית. "אז מה, סוף סוף הבאת את הילד", הסדרן
שיגר צ'פחה קטנה משלו ליואב. "הוא הקמע שלנו, שלמה", ענה אבא
של יואב בגאווה בלתי מוסתרת, "הוא יביא לנו ת'מזל ות'אליפות".
"יש אליפות", זעק שלמה, וכל מאות האנשים שעמדו בתור ענו לו
כאיש אחד "י ש  א ל י פ ו ת   י ש   א ל י פ ו ת", והחלו לנופף
בדגלים האדומים. אחד מהם התחיל לחצצר. יואב נדבק באופטימיות
שלהם, ודמיין כיצד הוא מציע לגילי חברות, איך היא מחייכת,
מנשקת אותו (על הלחי), הם צועדים יד ביד בשדרה המובילה לבית
שלה, ולפני שהיא עולה הביתה הוא נותן לה נשיקת לילה טוב,
ולמחרת בבית-ספר... "בוזזזזזזז"... השריקות הקולניות החזירו את
יואב למציאות. הקבוצה מחיפה עלתה על כר הדשא, וכל הצופים קמו
על רגליהם, מבהירים לקבוצה היריבה מי בעלי הבית. שתי דקות
מאוחר יותר עלו למגרש שחקני הפועל ת"א, ויואב הופתע לקבל נשיקה
רטובה מאבא שלו.
"שרק ננצח", מלמל אבא של יואב, "אנחנו חייבים לנצח". לרגע היה
נדמה ליואב שאביו מודאג, כאילו הניצחון אינו בטוח, אבל השירה
האדירה ביציע הרגיעה אותו מייד.
בתחילת המשחק המחשבות של יואב עסקו בעיקר בגילי. הוא ניסה כמה
גרסאות של משפטי פתיחה, וניסח הצעת חברות שאי אפשר לסרב לה.
במקביל הוא מחא כפיים בקצב כדי לא לאכזב את אביו. היה ריח של
קסם באוויר, קסם שלא ניתן להגדיר, אבל אי אפשר להחמיץ, ויואב
הרגיש שמדובר ביום משמעותי בחייו.
ככל שחלפו הדקות, יואב התחבר יותר ויותר למשחק. הוא שאל את
אביו שאלות רבות, הצטרף לשירת האוהדים, ואפילו קילל את השופט
ברגעים הנכונים. גילי נדחקה לפינה אחורית בראשו. יואב חש
שהמטרה הזאת - חברות עם גילי - כבר הושגה, ועתה הוא פנוי למטרה
השנייה - ניצחון לאדומים.

"פאול!", צעק אבא של יואב על השופט. עשר דקות לסיום המשחק,
ועדיין אפס-אפס. יואב הביט באביו, שמעולם לא היה חיוור כל כך.
"אני לא מאמין", אבא של יואב התיישב, ותפס את ראשו בין ידיו,
"אני לא מאמין". יואב הביט באביו, ולרגע ראה דמעות בעיניו.
מעולם הוא לא ראה את אביו כל כך נרגש, כל כך חסר אונים. "אין,
אין, אלוהים נגדנו", צעק אוהד מאוכזב ממעלה היציע.
יואב נזכר שפעם קרא ספר על ילד שאביו חלה במחלה קשה. אותו ילד
מהסיפור פנה לאלוהים וביקש ממנו לעזור לאביו, ובתמורה הוא,
הילד, יפסיק להציק לחתולים, ובאמת האב חזר לאיתנו וכולם היו
מאושרים.
יואב, שהיה ילד מחונך, ומעולם לא פגע בחתולים, ניסה לחשוב על
משהו אחר שיוכל לתת לאלוהים.
כשמצא, היסס לרגע, ואז הפנה מבטו מעלה.

"גווווווווווווווווווול", יואב ואבא שלו קפצו, והתחבקו, ושוב
קפצו, ושוב התחבקו. יואב חש שהאנרגיות שזרמו אליו מאביו,
ומהאלפים המאושרים ביציע, גורמות לו לרחף. ארבע דקות לפני סיום
המשחק, הפועל ת"א כבשה שער, הניצחון והאליפות היו קרובים
קרובים.

"נגמר הזמן, שופט", צעק אביו של יואב, "אלוהים, למה הוא לא
שורק כבר לסוף". יואב חייך לעצמו, וידע שהסוף יהיה טוב.

השופט שרק לסיום, יואב ואביו התחבקו שוב, חיבוק ארוך ומאושר.
אלפי האוהדים האדומים החלו לחגוג את האליפות המתוקה, שרים,
רוקדים, שותים מבקבוקי השמפניה שהוכנו מבעוד מועד. יואב היה
מאושר. הוא לא שיער את העוצמה הרגשית שטמונה במשחק כדורגל.
"תודה", אמר ללא מילים לאלוהים.
אחרי שעה ארוכה של חגיגות במגרש נכנסו יואב ואביו למכוניתם.
בדרך חזרה הביתה אבא של יואב שיחזר שוב ושוב את שער הניצחון
הדרמטי, "הכדור מגיע לגילי לנדאו, וגוללללללל". יואב נזכר
בגילי שלו, ולרגע נמחק החיוך מפניו.