היא ישבה שם, לבד, שקטה כל כך.
ניגבה את הדמעות מלחייה, בשקט שמתאים רק לה, סידרה את שערה
ויצאה בחיוך את העולם.
הסתכלתי עליה ולא הבנתי מאיפה החיוך היפה הזה שבא לכסות את
הדמעות? איך היא מצליחה?
הולכת את חברות שלה, לוקחת נשימה עמוקה, הן מחכות לה, מקבלות
אותה בחיבוקים והיא נשענת עליהן בכל חיבוק מתאמצת לא ליפול
ולהשאיר את החיוך. היא מצליחה, כמו תמיד.
ואף אחד כבר לא שואל, כולם רק חושבים, מנסים להבין מה גרם לה
ללכת כל כך רחוק. מנסים להבין איך ילדה יפה כל כך וחכמה כל כך
עשתה את זה.
חבר שלה בא, מחבק אותה חזק, לא נותן לה ליפול, מחזיק אותה בין
אצבעותיו ומפחד שתעלם מהן כמו בקסם באותו רגע. חיבוק אחרון של
תמיכה.
הם נכנסו פנימה, היא הולכת בראש והם אחריה, שומרים, מפחדים.
כולם מתיישבים, היא לידם, מסתכלת על האולם הגדול שבו הם
יושבים, קצת מתחרטת, עושה תנועה קטנה כדי לקום, חבר שלה מחזיק
את ידה, מושיב אותה חזרה לידו, לא עוזב את היד הקטנה שלה ולוחש
לה "את יכולה, אל תוותרי עכשיו" וחברה שלה מוסיפה "כולם כאן
בשבילך".
היא יושבת בחוסר נוחות, ראשה מונח על כתפי חברה רועדת קצת,
מקפלת את הדפים שבידה עוד קיפול אחד ומכניסה אותם לכיס, שיהיו
שם ליתר ביטחון.
כולם כבר בפנים, דלתות האולם נסגרו, האחרונים מתיישבים, הנה,
אין כבר דרך חזרה.
השם שלה נאמר במיקרופון, כולם שמעו, מחפשים אותה עם העיניים
והיא יושבת שם, קפואה לגמרי.
היא קמה באיטיות, מקבלת נשיקה אחרונה ומתוקה מחבר שלה ויורדת
לאט לאט במדרגות. מחיאות הכפיים חזקות, היא מסמיקה מעט, יודעת
שהם כולם מזהים אותה, זוכרים אותה, מרחמים עליה.
מדרגה, מדרגה, רק עוד קצת והיא למטה, עוברת על יד הדלת, חושבת
על שינוי כיוון ההליכה ובריחה משם. עוד נשימה עמוקה, יודעת שזה
הדבר הנכון לעשות וממשיכה ללכת.
מגיעה למרכז הבמה הקטנה שהכינו לה. במרכז הבמה כיסא ובקבוק
מים. היא מחליטה להתחיל בעמידה.
נעשה שקט מוחלט באולם. היא מופתעת מהשקט ש-300 תלמידי כיתה יב'
מסוגלים להיות בו. היא יודעת שהם פשוט המומים.
היא מחזיקה את המיקרופון בידה החלשה, שוכחת את המילים שתכננה
להגיד.
"בוקר טוב" היא מתעשתת. המיקרופון כבד לה, היא שמה אותו על
המעמד שלו ומכוונת את הגובה.
"חלק מכם מכירים אותי, חלק שכחו אותי וחלק פשוט עוד לא זיהו
אותי. אני שרון כרם, הייתי חלק מהשכבה שלכם עד לסוף כיתה ט',
מאז גרתי ולמדתי במחלקה סגורה לחולות אנורקסיה, כמוני" התחילה
שרון בנשימה אחת להגיד, גאה בעצמה שהגיעה עד לשלב הזה, יודעת
שההמשך כבר יהיה קל יותר. הרגליים כואבות לה מהעמידה ומתחילות
לרעוד, היא מתיישבת על הכיסא, מקרבת את המיקרופון אליה.
"אני עומדת היום כאן מולכם כדי שתראו את המחלה מול העיניים
שלכם, שתשמעו על זה ממקור ראשון ותמחקו את המשפט 'לי זה לא
יכול לקרות' מהלכסיקון שלכם. אם אני אצליח להשפיע עליכם ולשנות
את צורת המחשבה שלכם על המחלה אז השגתי את המטרה שלי. המחלה
שלי התחילה בתחילת כיתה ח'. לא הייתי שמנה מעולם, רק רציתי
להראות יותר טוב, כמו שכל אחד רוצה. התחלתי בדיאטה נכונה שלאט
לאט הפכה למשהו שאני לא שולטת בו.
במשך שנתיים המצב התדרדר, חלק מכם בטח זוכר את זה. בסוף כיתה
ט', במשקל של 30 קילוגרם, החליטו החלטה סופית שצריך לאשפז
אותי. אני, שהייתי במצב ממש רע, התנגדתי נורא, צעקתי, בכיתי
וקיללתי אבל כלום לא עזר. הגעתי לשם, לא מבינה מה אני עושה שם,
הרי הבנות שהיו שם היו אנורקסיות ואני סירבתי להאמין בכל קשר
שלי למחלה"
היא הפסיקה פתאום, מרחיקה ממנה את המיקרופון קצת, נושמת כמה
נשימות בכבדות, קשה לה לנשום, אני יכולה לראות.
ישבתי שם והסתכלתי עליה, מי שהייתה חברה כל כך טובה שלי נעלמת
מול עיני ואני מפחדת להראות לה את פני, כי אני כמוה.
היא משתעלת, מחווירה ומאדימה לסירוגין. מנהל בית הספר רץ אליה.
פותח את בקבוק המים שהונח לידה מבעוד מועד ומגיש לה אותו. היא
שותה קצת, מרטיבה את שפתיה היבשות, מניחה את הבקבוק בצד ושוב
מחייכת את החיוך המקסים שלה.
"אני בסדר, תודה" אמרה למנהל והוא חוזר למקומו במבט מודאג.
"סליחה" היא אומרת בהתנצלות לפרצופים החוששים שמולה שליבם
החסיר פעימה בדקה באחרונה.
"איפה הייתי..." מנסה להיזכר. "כשהגעתי לבית החולים לא דיברתי
עם אף אחד במשך כמה ימים, פחדתי נורא. לא רציתי לאכול, לא
רציתי לשתות, לא רציתי כלום- רק לישון. לא היה לי כוח ליותר
מזה. למרות שהכריחו אותי לאכול, התנגדתי לכל דבר וירדתי הרבה
במשקל. אחרי שנתיים במחלקה הסגורה הועברתי לטיפול נמרץ לאחר
שאיבדתי את ההכרה מספר פעמים. במשך חצי שנה שכבתי בבית החולים
בליווי צמוד של רופאים, אחיות, אינפוזיה והמון בדיקות.
רק אז הבנתי שלצאת מזה אני כבר לא אוכל, הגוף שלי כבר לא יכול
לקבל אוכל. גם אם אני אנסה. הכל נגמר אצלי במשקל 22 קילוגרם
כשכבר לא יכולתי לעמוד. היום אני שוקלת 35 קילוגרם אבל לצערי
זה לא מספיק, להעלות במשקל זה היה החלק הפשוט יותר, החלק הקשה
הוא המערכות הפנימיות שלי, כל הגוף שלי- מה שנשאר ממנו.
הגוף שלי לא מתפקד היום כמו של בן אדם נורמלי, הלב שלי נחלש
מאוד ואת זה כבר אי אפשר לתקן"
שרון הסתכלה על כל מי שישב מולה, סרקה אותם במבטה לאט לאט. לא
היו פנים יבשות באולם, לא היו עיניים שלא אדומות מדמעות.
היא הסתכלה על חברות שלה ועל חבר שלה, הם ניגבו את דמעותיהם
וחייכו אליה בתמיכה, מנסים להסתיר את הכאב.
"נפשית, אני חזקה היום מאוד, זה חיזק אותי בצורה מדהימה, זה
קירב אותי למקומות מפחידים ביותר שאני לא מאחלת לאף אחד מכם
להיות בהם. אבל פיזית, לא נשאר בי כלום. אני עומדת כאן היום
ויודעת שנשאר לי זמן מועט מאוד לחיות. שיחררו אותי מבית החולים
כי אין כבר מה לעשות בשבילי חוץ מלתת לי להעביר את הימים
האחרונים מחוץ לבית החולים"
עכשיו היא רואה את חבר שלה בוכה. היא מחייכת אליו את החיוך
המקסים שלה ודמעות זולגות גם מעיניה.
"קשה לי קצת להמשיך לדבר, אם תשאלו קצת שאלות זה יעזור לי
מאוד"
הרמתי את היד ונעמדתי, החלטתי להראות לה אותי, להתגבר על הפחד
שלי. היא הסתכלה עלי, מזהה אותי, נזכרת בי ובחברות שלנו, רוצה
לשאול כל כך הרבה אבל לא יכולה, היא פשוט חלשה מידי.
"שרון, את מדברת על הכל בעצב גדול כל כך ובחיוך עוד יותר גדול
ומדהים, איך את יכולה?"
שאלתי אותה.
"שאלה קשה..." היא ענתה בחיוך, מנסה לנסח את התשובה המתאימה.
"אני משערת שפשוט אין לי אפשרות אחרת להתמודד עם המצב הקיים,
אי אפשר להחזיר את הכל לאחור, נשאר לי זמן מוגבל ואני מנסה
ליהנות ממנו ולהראות לכל מי שאני רק אצליח שלא לכל דבר יש סוף
טוב, שיש דברים שחזקים מהרגש וצריך לפעמים לפעול לפי ההיגיון
ולא לחכות, לקחת את הדברים בידיים ובכל מקרה, לחייך אל
העולם".
כולם באולם עמדו על רגליהם ומחאו כפיים. שרון חייכה וניגבה את
הדמעות שזלגו על לחייה. כולם ירדו אל הבמה הקטנה של שרון,
חיבקו אותה אחד אחד, עודדו אותה אבל בעצם נפרדו ממנה. הגעתי
אליה גם אני וחיבקתי אותה. "אני רואה מה קורה לך, אני רואה את
הכל, תבואי אלי מחר ונדבר קצת" לחשה שרון לאוזני.
וכך התכוונתי לעשות. בבוקר שלמחרת הלכתי לביתה של שרון, פעם
היינו מבלות שם הרבה ביחד, היום זה נראה כל כך רחוק. הגעתי
לפתח ביתה, עמדו שם ניידות של טיפול נמרץ. עמדתי שם כמה דקות
בלי לזוז, הבנתי מה קרה.
לאחר מספר דקות הוצאה הדירה אלונקה עם ילדה יפה שוכבת עליה,
שרון.
הלכתי לאחור מספר צעדים, לא מאמינה למראה עיני, לא ציפיתי שזה
יקרה כל כך מהר, ציפיתי לנס כלשהו.
שרון איננה יותר, היא מתה באותו בוקר בדרך לבית החולים. חברים
שלה אמרו שהיא החזיקה מעמד עד עכשיו בשביל ההרצאה הזאת, בשביל
שתהיה לה את ההזדמנות לספר ולהשפיע, עכשיו כבר לא היה לה בשביל
מה להילחם.
אני כמוה, חולה, הרבה פחות ממנה אבל חולה. עכשיו, בזכותה, אני
אחלים, אני אהיה בסדר, בזכותה.
ועד היום, בכל פעם שקצת קשה לי, אני נזכרת בחיוך של רון
ומחייכת אל העולם. |