בילדותי פגשתי באדם זקן בעל רגל אחת, אשר לא הפסיק להאמין.
תחילה שאלתי אותו מדוע הוא לא מפסיק להאמין, אך הוא לא הגיב
ונשאר לשתוק. מאוחר יותר הוא הסביר לי את כל השקפת חייו על רגל
אחת.
התרשמתי מאד מאותו זקן, הוא היה פיקח ומלא חכמה.
הזמנתי אותו אל ביתי, שהיה מקורב למקום מפגשנו האקראי. הזקן
השיב בחיוב והשתרך אחרי באיטיות זקנה. כשכבר הגענו הביתה,
עצרתי לפני הדלת ושלפתי את מפתחותי הכסופים. הזקן אמר שעלי
למהר מפני שהזמן בוגד בנו.
הוא סיפר שהגוף שלו זה לא מה שהיה פעם, והוא פשוט הולך
ומתפרק.
נכנסנו אל הדירה, הזקן התישב על הכורסא שמול הטלוויזיה והתלונן
על כאבים בפרק ידו הימנית. הלכתי אל ארון התרופות, בתקווה
למצוא איזה משכך כאבים בעל פעולה מיידית, אך כשחזרתי היה זה
מאוחר מדי, כף ידו של הזקן נשרה ונחתה על השטיח בסלון.
אימה אחזה בי ונעתקה נשמתי כאשר הבחנתי בגדם הטרי.
ניקיתי את הזוהמה מן השטיח, והבהרתי לזקן, כי אם הוא מרגיש
שהוא הולך להתפרק שוב, אז שלא יעשה זאת בסלון, בעיקר לא מעל
השטיח, כי אחר כך מי ינקה את זה, אם לא אני.
כאמור, המשכנו לשוחח, הזקן ואני, והפעם על כוס קפה. אולם, תוך
זמן קצר מאס בנו הנושא הרדוד, ועברנו למאכלים טרופיים.
הזקן סיפר כי אינו חש בטוב. אמרתי לו שאם זה ההתפרקות הזו שוב,
אז שיעשה את זה במסדרון מחוץ לבית. הזקן הביט בי בעיניים
עצובות, כשל חסר בית מרוד, ודידה לאיטו אל מחוץ לדירה. הוא
נעלב.
בלי לשים לב, הוא שכח את הסנטר שלו ליד הדלת. הרמתי את הסנטר
וצעקתי: "זקן, זקן. חכה רגע!."
אך הוא כבר היה רחוק מדי בכדי לשמוע אותי. התמלאתי צער. היה
עלי שוב לנקות את הרצפה.