היא כמו אור חקוק בזיכרון,
כמו זריחה, אור משקיעת שמש האתמול,
העולה שוב מההרים, מכה חושי בשיכרון.
אור בהיר קליל ורענן.
היא כמו, שמי התכלת, המוארים קלות,
בשעה חמש ביום שמירות.
מקרינה זוהר מלטף לתוך חיי,
ומשיבה בשנית את שימחתי אלי.
לכן אליך אני כאן קורא
היכנסי לחיי, העירי את חושי.
את הדמיון הלוט בחושך הליל,
כפי שאת יודעת, לפזר ערפל.
החזירי אותי מן השחור הנורא,
של בדידות ארוכה מטילת מורא.
שחררי את לבי, ששקע בכאב.
בתוך ים רגשות סוער ורעב.
הטורף ללא קושי כל שבריר של טוב.
ומותיר מאחור לב בודד וכאוב.
אך אותך עצמך אני רוצה לכאוב.
לנצח, לנצח באהבתך לדאוב.