מתיקות העצב, שזרם משפתיך.
כשדיברת על אהבה ובגידה.
הכאב והצער פרצו מפניך.
הייתה מן תחושה, שהכול אגדה.
השקט לפתע בינינו עמד,
גורם לי לחשוב על הטוב והרע.
שנינו קיבלנו דבר מיוחד.
שנגמר כל לפתע בשביל של דמעה.
כמו אהבה, שפורצת מעומק גופינו,
וכה בולטת מעל פנינו, זוהרת, מבריקה.
משנה בכל רגע את מסלול חיינו.
אך נגמרת מהר ונופלת למטה תוך דקה.
ואז התחושה כלל לא נעימה.
של צריבה מלוחה ושל קור, בשביל טהור.
אך בפנים עמוק רוצים שוב בדממה.
לחוש לרגע עוד זוהר ואור.
למרות הכאב.
והלב הדואב.