ישבתי לחשוב על כל מה שהיה.
איך ביחד שיחקנו משחקי התעיה.
השעות השקטות של לילה לבן,
פגיעה הדדית שם הייתה במכוון.
משחקים, גאווה ורצון לא מובן.
בינינו קרה דבר מסוכן.
אך ברגע השיא, של קשר נפשי.
הטעות בזיהוי, המחסום האישי,
ובלבול נוראי, כתן פראי.
והצליל לכל העולם נוראי.
מהדהד באזני כפשע סתמי,
שפער פתאום קרע פנימי.
הוא נשאר שם לנצח, סרב להגליד.
ואת כל הכאב מתוכו להכחיד.
אז נשארת לבד, ללא דבר ברור
כי לך לא אמרתי, משגה חמור.
ואני נשארתי עם עצמי לחשוב.
ורק את מחשבותיי נותר לי לכתוב.