הנייד שלה צלצל פעמיים, פצע את הלילה ונדם. שכבה מכורבלת,
אוספת את מה שנותר מליבה ההולם והתרוממה באיטיות, ידה מושטת אל
עבר הצלילים. הדליקה את מנורת הלילה והעיפה מבט.  שלוש לפנות
בוקר, אלוהים, מי המטורף שיתקשר אליה בשעה כזו? ליבה המשיך
במרוצו הרוטט, אבל הנייד שלה הצביע רק על מספר לא מזוהה. לא
יכלה לחשוב על איש שישנא אותה עד כדי כך, לבטח לא בשלוש לפנות
בוקר.

ניסתה לחזור לחלום האחרון אך זה כבר חמק ממנה. התמתחה וירדה
למטה. עמדה והציצה בחלון. מקום החניה של בעלה מיותם. עדיין לא
חזר הביתה, הבן זונה, ואפילו לא טרח להודיע,  לא  מתאים לו.
פנתה אל עבר חדר העבודה. פתחה את הדלת לתוך חשכה סמיכה, אפילו
המחשב מכובה. מבעד לאור החיוור של הפנס ראתה על שולחן הכתיבה
מעטפה גדולה ולבנה. מיהרה להדליק את האור לחטוף את המעטפה
ולקרוע אותה ברעש.

עיניה דילגו על כתב היד המוכר,  חזרו וקראו את המילים, מבלי
לקלוט את תוכנן. התיישבה, משכה סיגריה בהיסח הדעת מתוך קופסה
מעוכה בפינה ותקעה אותה בפיה, ושוב קראה.  כשחדרו המשפטים
לתודעתה, חשה כיצד הבחילה מטפסת לה במעלה הוושט, מחמיצה את
פניה וצורבת כל חלקה טובה בתוכה. נשמי עמוק, שמעה את קולה
מגיע מרחוק וחלק אחר בתאים האפורים שלה  לקח עתה פיקוד. אסור
לך לאבד עשתונות חשבי, צחקה בקול, אין לי שום כוונה להשתגע וגם
לא להתאבל עליך, מיסטר פרפקט, צעקה אל עבר החשכה, בעוד
הנוירונים שלה ממשיכים לשדר אותות מצוקה, מתעלמים לחלוטין מקול
ההיגיון.

משכה בכתפה,  זו כנראה דרכו של עולם, אבל אז חדרה לתוכה מחשבה
חדשה מקפיאה. ומה אם? אבל מה אם?  לא, לא יכול להיות, אבל אולי
בכל זאת?

בחוסר רצון או מחשבה חייגה את המספר אוטומטית, בצלצול השני
שמעה את קולו המוכר. "היי מוקה," התחילה. "תשמע אני מאוד
מוטרדת... אריק השאיר לי מכתב מאוד מוזר, ואני חושבת שהוא
רציני."
"מה רציני," שמעה את החיוך בקולו של מוקה. "אריק אף פעם לא היה
רציני. בטח..." "אבל," קטעה את דבריו, "משפט כמו אני לא יכול
יותר לשאת את מסכת השקרים שבניתי במשך השנים', זה משהו שאי
אפשר לעבור עליו לסדר היום נכון?"

עכשיו שמעה את השריקה בקולו של מוקה... מה? מה? מסכה של מה?
אני לא מאמין"... קולו כבה  ונשתררה דומיה מעיקה.
" אני, אני..." הוסיף לגמגם, "אני בא מייד."
"רגע," הקפידה להסוות את קולה שישמע היסטרי. "רגע, לפני שאתה
בא מוקה, אני מציעה שתפעיל את כל מה שאתה יכול. אריק לא עונה
בנייד שלו, אינני יודעת היכן הוא והמכתב  שהשאיר לי..."


"מה?" הנידה בראשה והאזינה לשניה.  "לא,  אני לא יודעת מתי
נעלם מהבית,  אבל  אולי תוכל לאתרו בעזרת... בעזרת  לא יודעת,
אולי הנייד שלו למרות שהוא כבוי? לא יודעת. תעשה משהו.  אני
יודעת שאתה יכול למשוך חוטים , אם אתה רק רוצה. יש לי תחושה
נורא לא טובה. לא מתאים לו. תזדרז טוב, לפני שיהיה מאוחר,
טוב?"

כשסיימה לטפל במוקה, מיהרה לחדר העבודה. הדליקה את המחשב
וניסחה מכתב אובדני קצר. הדפיסה אותו  והכניסה לתוך המעטפה
הקרועה. את המכתב המקורי קרעה לחתיכות קטנות, אותן הטביעה
בשירותים. אחר כך סרקה את קבצי המחשב של הימים האחרונים, מחקה
את מה שחשוב היה למחוק ומיהרה לכבות את המחשב. התלבשה באיטיות,
כשהיא מקפידה על התאמת צבעים וגזרה. איפרה פניה במייק
אפ-חיוור, הוסיפה כמה טבעות שחורות מתחת לעיניים וסתרה שערה.
בחנה דמותה במראה - נראית  פרפקט.

אחרי קצת יותר ממחצית השעה הגיע הטלפון המיוחל. "מצאנו אותו,
אמר מוקה לקונית, "רוצה להצטרף?"  שהיא תוותר על החגיגה? לא בא
בחשבון. בדרך אספו כמה בחורים חסונים במדים לבנים, ליתר בטחון.
נסעו  ללא אומר. גם בחשכה יכלה לחוש  במתח שבתנועותיו. "לא
מתאים לו," מלמל מדי פעם, כאילו לעצמו,  "ממש לא מתאים לו. יש
לך איזה שהוא הסבר?"

הנידה בראשה, מנסה להסוות את חיוכה. "אין לי מושג." תנועת הכתף
שלה הייתה מוגזמת, אבל מוקה לא השגיח בכל אלה. מדי פעם שוחח
בטלפון עם מישהו עלום שם,  "כן, אתה בטוח? ואחר כך, "לאן?...
לכיוון נמל התעופה? אלוהים, אני מקווה שאינו מתכנן משהו
מטורף. טוב ..."

המשלחת הכבדה זיהתה אותו בבית הקפה הראשי של הנמל,  מוקף
חבילות טריות היישר מהדיוטי פריי, שותה משקה חריף וצוחק בכל
רם. לידו צעירונת שהחלב טרם יבש על שפתותיה, וקורקבנה החשוף
עטור אבן נוצצת כחולה.

"היי, מוקה, מה קורה?" מלמל כשזיהה את חברו משכבר הימים. "גם
אתה נוסע לחופשה?"  אבל אז קלט מבטו  את  אשתו מציצה מאחורי
כתפו של מוקה. נרתע לאחור, "מה," החל מגמגם, "מה את עושה כאן
ומה פתאום הבאת את כל המשטרה וצבא ההגנה לישראל, השתגעת על כל
הראש? לפני שמישהו הספיק  לעצור בעדו, קפץ לאחור, בקבוק בירה
מנופץ בידו והוא מצווח חסר שליטה.

עברו כמה דקות עד שהבחורים החסונים בלבן הצליחו לרסנו, לכבול
אותו באזיקים,  ולהובילו החוצה אחר כבוד

אחרי שנסגרה הדלת מאחוריהם, פנתה אל מוקה, "אז מה אתה אומר?
הנלך?"

עוד היא ממתינה לתשובה נפתחה  לפתע הדלת וקולות מצהלות פרחו
מקול עבר, "סורפרייז, סופרפרייז." מאי שם הגיח זר פרחים גדול
ובקבוקי משקה. "שכחת לגמרי שהיום  יום השנה?"  נשיקה גדולה על
המצח ממוקה וחיבוק מוחץ עצמות ונשיקה רטובה מאריק.

האמת, היא לא זכרה שום דבר. התבוננה מבוהלת, לא כל כך מבינה
במה מדובר,גם כשהוגש לה  כרטיס הטיסה לטנריף, גם כשהושיט לה
תיק צד ארוז ומוכן. היא כמובן הפסידה את הקריצה בין מוקה ואריק
ואולי היה זה רק גרגיר אבק שנכנס לעין?