הסיפור הזה נכתב במין פרוייקט קטן ע"י:
טל פרנקל
זיו גליקמן
שחר פרנקל

יש בקרים שאתה קם על צד שמאל. הולך לירוק את הלילה שעבר לכיור,
להציף את הבעיות באסלה, חוזר לחדר מסתכל במראה ומנסה למצוא את
הבן אדם שאתמול הלך לישון במיטה שלך.
יש בקרים שאתה קם על צד ימין. מתמתח, מדליק את המערכת, הזקפה
כל כך גדולה שאתה יכול להשתין מהחדר ולבקש מהזין שלך שישים מים
לקפה ובדרך חזרה מהמטבח גם יביא את העיתון.
היום בבוקר נפלתי מהמיטה. שמתי עליי ז'קט, נעלי טבע נאות,
לבשתי פנים ארוכות ויצאתי לבית הקפה שלי. כשיצאתי לרחוב היתה
הרגשה מוזרה כזו, משהו קצת אפוקליפטי. אני לא מדבר על היום שבו
התחילה מלחמת יום כיפור או היום אחרי שרצחו את ראש הממשלה, כלל
וכלל לא - היה נדמה כאילו השמש זרחה בצד השני של השמים וכולם
החליטו לשים את משקפי השמש בצד השני של הראש.
ניגשתי לשולחן הקבוע שלי שם בפינה, חושב לעצמי מתי יגיע המלצר
שלי ויספר שוב את אותה בדיחה עצובה שלו: "מה, שוב פעם אתה
בעונש?". התיישבתי בשולחן והורדתי את הז'קט. רציתי סוף סוף
להיאנח אבל משהו הפריע לי. בלי לחשוב יותר מגולדשטיין שלפתי
אקדח ותקעתי אחד לשמנה מימני שאכלה בחזירות בשלושת הדקות
האחרונות. דפקתי מבט לזוג שהתחרמן מולי non stop שאם לא הבום
של השמנה תוך חמש דקות יכולתי לראות סרט פורנו בשידור חי,
ואמרתי ליאמני משמאל שאם אני שומע צעקה אחת במהלך הארוחה שלי
אני שולח אותו לירח דבש עם השמנה.
"תן לי לנחש, הרגע סיימת לראות את התפוז המכני" אמר המלצר
הדראג שלי בעליזות וזלזול יחדיו, וצחק לעצמו צחוק מתגלגל.
"נדלג על הבדיחות היום לואי וניגש ישר לתפריט" אמרתי בטון
סמכותי תוך שאני משפיל מבט לעבר ה-colt המעשן שלי.
למקום שבו ישבתי קראו "מה שתרצה" כי באמת היית יכול להזמין
כמעט כל מה שרצית או העלית על דעתך. "בקיצור לואי, אתה רושם?"
התחלתי לשיר לו את ההזמנה שלי: "אני רוצה מנה גדושה של חרא, עם
הרבה מאוד קש בצד, שים קצת פלפל שיהיה מעניין ותפזר קצת מלח על
הפצעים. אבל שהפצעים לא יגעו בחרא כי אתה יודע שאת החרא אני
אוכל בלי מלח. שים לי קצת דם בחצי הכוס הכחולה ושים טיפה מרה
בחצי הכוס הריקה ואם אפשר בנפרד אז חתיכת מולדת".
לואי שצחקק לו זה עתה התקרב אליי מרחק נשיקה ואמר: "גם אותי
השמנה הזאת הגעילה אבל אולי תירגע עם היריות אחרת הבוס עוד יצא
החוצה ואז אתה יודע מה יקרה, להזכיר לך מה קרה בפעם האחרונה
שהוא התעצבן". לואי לא היה צריך להוסיף אפילו מילה אחת. הבוס
שלו הוא טיפוס שמן, קירח ומגעיל שמאבד את הטמפרמנט שלו יותר
מהר אפילו ממני ובפעם האחרונה שיריתי לו בלקוח הוא כיסח לי את
הצורה כך שהיו חייבים לסחוב אותי החוצה.
הנחתי את האקדח על השולחן ולקחתי את העיתון מהשולחן הסמוך.
כרגיל הכותרות הצעקניות לא חידשו לי כלום. שוב טרוריסטים
שמאלניים ניסו להשתלט על ישיבה בכנסת בטענה שהממשלה מושחתת
וגונבת כספים מהציבור. גיחכתי לעצמי בשקט. השמאלניים האלו הם
כמו עצם בגרון, ברור שהם צודקים אבל למי אכפת. אחוז האנשים
שעוד משלמים מיסים כל כך נמוך שזה ממש לא מזיז לאף אחד.
עברתי לספורט. שם גם לא היה שום דבר חדש - מתפרעים פוצצו את
המגרש בדינמיט ופצעו חמישה שחקנים שכנראה כבר לא יעלו על המגרש
בקרוב. על השחקנים אני באמת מרחם, סך הכל חברה שרוצים לשחק.
הרי הרבה כסף כבר אין בספורט, למעשה כבר אין הרבה כסף בשום
דבר.
החזרתי את העיתון בדיוק בשניה שנכנסו לבית הקפה חבורה של
מחליקים. עם אלו אני תמיד פותח עיניים טוב טוב, אף פעם אי אפשר
לדעת מה הם לקחו היום וזה עושה אותם בלתי צפויים. החזרתי את
האקדח לנרתיק וניסיתי להימנע מקשר עין.
קשה היה לי שלא להיזכר בחבר טוב שהיה לי פעם, חבר נפש שעבר
לגור בשינקין שם, הפך להיות מחליק בעצמו. בהתחלה זה היה רק
תחביב שלו, אח"כ כבר לא היה עם מי לדבר בכלל. הבעיה של
המחליקים אצלנו זה שזה לא רק מקצוע, זה דרך חיים, ומילא הציוד
יקר מאוד, אבל העגמה, הסבלנות והסובלנות המעצבנות האלה. שככה
יהיה לי טוב, מאז שחבר שלי עבר לשנקין אני נשבעתי שלעולם אני
לא אחליק יותר, לא בפארקים, לא על קרח ובטח לא על הדברים שאני
רואה כל יום בזמן האחרון.
כנראה שהמנה היומית של המחליקים היום היתה מנת פלאפל כי הם סתם
התיישבו ליד השולחן ונראו כאילו הם בהלם.
לא עברו עשר שניות ופתאום צעקות מהצד השני של "מה שתרצה": "מה,
אתם בשוק? נו, תעשו משהו עם עצמכם!!! נראה לכם שמישהו באמת
יקרא את זה אם תהיו כאלה משעממים?". הבחור שצעק עליהם
בעצבנות והשאיר אותם אפילו יותר המומים ממקודם, הוא הכותב של
הסיפור הזה, בחור גבוה וחסון כזה, נראה קצת דלוק וללא ספק
דכאוני. ואני יושב לי בכיסא, עוצם את עיני וחושב שאני מרחם קצת
על האיש הזה. אנשים קשים הוא מנסה לקנות בכתיבה שלו.
תאמינו לי, לא ריגושים בזול זה מה שאתם צריכים, לפעמים גם
מחליקים המומים ליד שולחן קפה מסתירים באמתחתם פנינים שחבל לכם
על הזמן בכלל.
אז באמת, אנשים, תרדו קצת לקרקע ותיראו שדברים טובים בסוף
יוצאים, גם אם לא מצפים.
ומכל הלב בפעם הבאה שאתם נכנסים למסעדה הזאת, אז תרשו לי באופן
אישי להמליץ לכם על מרק לוקשים מצוין.