אומרים שלילדים אסור לראות סרטי פורנו, כי זה יתן להם תחושה
מעוותת של המציאות. אני אומר שיש לאסור קריאת ספרי פנטזיה ומדע
בדיוני.
ההבדל הוא שבמקום להראות איברים מוגזמים ותנוחות לא
מציאותיות,
הספרים האלה מראים חיים מוגזמים וסיפורי אהבה לא מציאותיים.
אני קורא ספרים כאלו מאז שסיימתי עם אגתא כריסטי וחסמב"ה- דור
ההמשך. אני מכור.

אם סרטי פורנו גורמים לאנשים להעריך את עצמם רק לפי גודל
האיבר, אני מעריך את עצמי לפי האירועים בחיי. ככל שהם יותר
מיוחדים ושונים, ככל שהם פחות מציאותיים, כך יותר טוב. הבעיה
היא שאני חי במציאות ושיש לה גבולות. המילים 'נורמלי' ו-
'רגיל' מטילות עלי מורא. משתקות אותי. אני פוחד להתעורר ולגלות
שאני נורמלי שחי חיים רגילים. זוועה.

זה לא שאני מנותק מהמציאות. להיפך! הלוואי. אני מרגיש שאיבדתי
את היכולת לזהות את החלקים שבאמת קסומים בעולם שלנו. אני עסוק
בלחפש דברים שלא קיימים, מקווה לבלתי אפשרי. אני מתעלם ממה שיש
למציאות להציע.

שמעתי שהכרה בבעיה היא השלב הראשון להחלמה. משהו מוכן להגיד לי
מהו השלב השני?

והפרדוקס - במציאות אני אדם רציונלי ומחושב. אני לא מסוגל
להאמין בדת, באבנים, בקלפים, במגיה או במיסטיקה. ניסיתי,
קראתי, שמעתי ודיברתי. אני לא מאמין. אם הייתי מאמין הייתי
בוודאי נכנס בזה חזק. מוצא מקלט. הייתי הופך לחרדי או לקורא
בקלפים. מקיים טקסים אפלים בבתי קברות או ממלמל פסוקים
בלטינית. אבל זה לא אני.

חצי ממני שואף ליותר. החצי השני יודע שיותר מזה לא נקבל. מתכון
בטוח לבדידות, לאכזבה ולתחושת אכזבה מהעולם. אז אני בורח
לספרים. והם כל כך מזמינים. חוזר למעגל הקסמים. אני מכור.

אולי יש קבוצת תמיכה לאנשים כמוני? קוראים אנונימיים.